הרומן האחרון של מורקמי “הרג קומנדטורה” הוא מחווה אישי של הסופר לכל ספריו ורעיונותיו.

“הרג קומנדטורה” ספרו החדש של מורקמי הוא כמו כניסה לבית מוכר, האור, הצללים המתארכים בהתאם לזמני היום, הפרוזדורים והחדרים, כאילו חיכו לי, ובכל זאת היו הרבה פרטים חדשים, אך מתאימים עצמם להרמוניה של הבית. בכניסתי אליו הבנתי שאני צריכה לבדוק באיטיות כל פסיעה שלי.

אם אתם חושבים שאני יכולה לתאר לכם את הבית, אתם טועים. אני יכולה להראות את הפרוזדור ואת קצה הבית בלבד, כי כולו סבוך ומיוחד, מעניין ומרתק, אור ואפלה, אמיתי ולא מציאותי.

הספר “הרג קומנדטורה” מאגד בתוכו את כל תמצית ספריו של מורקמי.

זהו ספר על אומנות, על יצירה, על תהליך היצירה, על מטרת היצירה, ועל הקהל הפוגש באומנות.

ספר שיש בו את קולו הארספואטי של מורקמי.

ובתוך הארס פואטיקה מתבל מורקמי את קוראיו בעלילה שיש בה מיסתורין, מציאות, עולם מקביל, (לא פנטזיה כלל ) אומנות, מנהרה מיסתורית. פסנתרן. רוחות מהעבר שאינן נחות ואינן מרפות. אמן שמחפש את דרכו. מוסיקה קלאסית.

בין לבין מושחלות דעות פילוסופיות על הקיום ועל חיים מחוץ לקיום.

במהלך השיחות יש משפטים פילוסופים, על הגלוי והנסתר, על תגובות שמגיעות בעקבות תת מודע,

״הנראה איננו המציאות היחידה״ אומר הגיבור לידידו, מנשיקי.

גיבור הספר בן ה-36 הוא צייר פורטרטים מצליח. הוא מסוגל לצייר את האדם המצויר מבלי שישב מולו. מספיקה לו שיחת הכרות והמידע מתת ההכרה מועבר לדף. בתחילת הספר הצייר נפרד מאשתו, “אני מצטערת, אבל לא נראה לי שאני מסוגלת להמשיך לחיות איתך.” אמרה לו אשתו. הוא  עזב את דירתם המשותפת ללא רכוש ועבר להתגורר בביתו של אבי חברו בהרים. האב הוא צייר נודע שחי בוינה בנעוריו וחזר ליפן, ומאז צייר בסגנון יפני. היום האמן המפורסם מבוגר וחי במוסד סיעודי כשזיכרונו נעלם ממנו.

הספר נפתח כאשר הגיבור מתעורר ורואה איש ללא פנים המבקש  שיצייר את פניו.

״ מעולם לא ציירתי דיוקן של אדם ללא פנים.״

״ לפי מה ששמעתי אתה אמן דיקנאות יוצא מן הכלל ויש פעם ראשונה לכל דבר.״

תיאור זה הוא המפתח ליצירה כולה. איך ניתן לצייר / ליצור יש מאין, והאם האין הוא ריק או מחשבות שהיו במוחו של האמן או, מראות שראה וחוויות שחווה ומהם יוצר?

הגיבור מעביר ימיו בהתבודדות עד שיום אחד הוא מגלה בעליית הגג ציור עטוף היטב בשם “הרג קומנדטורה”. את הציור צייר אמדה, אביו של חברו, בעל הדירה. הציור משחרר תיבת פנדורה.

הציור הוא סצינה  מהאופרה “דון ג’ובאני” של מוצרט (למי שחזה באופרה זו אחת הסצינות המהפנטות והחזקות שביצירה). בציור מצוירים הקומנדטורה ודון ג’ובאני שנועץ בו את חרבו, המשרת ההמום, לפורלו. ודונה אניה היפה, המכסה על פיה בתדהמה, ובפינה השמאלית התחתונה של הציור תוחב את ראשו מבעד לפתח המרובע, ארך פנים בעל המראה המצמרר. ארך פנים היא דמות שהוסיף הצייר שאינה קיימת ביצירה של מוצרט.

הציור מטריד את הגיבור, אינו נותן לו את המנוחה, והשלווה שרצה להגיע אליה בהרים ניטלה ממנו.

דמויות מהעבר ובעיקר הקומנדטורה עולות ממוחו ומחשבותיו והופכות מציאותיות. עולמות מקבילים במחשבה ,בדמיון, ראיית אנשים כאילו הם נוכחים בחדר, כל אלו מופיעים בחיו של הגיבור.

אל חיו ניכנס מנשיקי, פירוש שמו הוא המנעות מצבעים. מנשיקי הוא שכן אמיד שחי בצד השני, הוא מבקש ממנו לצייר אותו. למרות החלטתו להפסיק לצייר, הסכום המפתה משכנע אותו לצייר.

הופעתו של מנשיקי בחיו מובילה אותו לשבילים מתפצלים ואירועים מיוחדים, כמו פעמון נסתר שמצלצל מהאדמה, מערה נסתרת, נהר שצריך לחצות. נערה צעירה. איש עם מכונית פורסטר לבנה. כל האירועים שהוא חווה במהלך תשעת החודשים מעלים מחשבות פילוסופיות.

החיפוש אחר משמעות ציור “הרג קומנדטורה” גורם לו לכאוס פנימי ואף חיצוני, גורם לו לתהיות וניסיונות להבין מהי האומנות.

הקומנדטורה אומר לו ״ כידוע לך העולם האנושי נשלט על ידי שלושה גורמים, זמן מרחב והסתברות. הרעיונות, לעומת זאת, מוכרחים לשמור על עצמאותם ביחס לשלושתם.״

אולי גם האומנות היא עולם מקביל, יצירת יש מאין, יצירת עולם אחר בעולמנו.

הדמויות שצצות ועולות מול עיני הגיבור וגורמות לו לפעול הן דמויות מהציור, מהעבר, והן מהוות עבורו סימנים ארספואטים. מצא חן בעיני שאמצעים אומנותיים לבשו צורה של אדם ודיברו באופן ישיר ומעורפל יחד.

הקומנדטורה הוא הרעיון, ״אני רעיון, ידידיי. צורתי משתנה בתלות באדם ובסיטואציה״

ארך פנים הוא מטאפורה שאומרת לו שהדרך שונה מאדם לאדם וכל אחד צריך לגלות בעצמו. מציע לו לקחת אור כי הוא יהיה בדרך של חושך.

ואכן זהו סיפור מסע, מסע ארספואטי מטאפורי ופילוסופי. מסע של אומן בדרכי האומנות האישית שלו. מסע בעולם מציאותי שמוביל אותו לעולם מקביל במציאות אחרת. מסע שבו יעבור שינויים, המנהרה, המערה מזכירים את “אליס בארץ הפלאות” שבו גם היא עוברת שינויים פיסים ונפשיים.

מורקמי ידוע בכך שסדר יומו הוא קבוע, בכל יום הוא רץ. הספר הזה הזכיר לי ריצה למרחקים ארוכים. מתחילים לאט, יש עדיין יכולת פיסית להביט על כל הפרטים שבדרך. בהמשך הריצה הופכת למטרה, מגבירים את המהירות לקראת הסיום.

כך הספר “הרג קומנדטורה”. הספר עמוס בפרטים שנראים כלא חשובים, צירופם אחד לאחד נותן בסיום הקריאה תמונה שלמה. בתחילה אוספים את הפרטים שנראים לנו ארוכים ומפורטים, אך כולם חשובים לשליש האחרון של הספר. החלק האחרון הוא סיחרור של חושים, צבעים, מוסיקה, מיסתורין.

הרומן שלי עם מורקמי הוא מיוחד. כשקראתי את “יער נורווגי” הייתי אולי היחידה שלא התלהבה, בלשון המעטה. לאחר הקריאה ב”יער נורווגי” לא התקרבתי אל מורקמי, עד שקראתי את “קפקא על החוף”, ספר שהשפיע עלי, אין מילה שיכולה לתאר מה חשבתי והרגשתי עליו. אפילו ציירתי את תחושותיי מהספר. “קפקא על החוף” פתח לי שער רחב לכל ספריו. ומאז אני שבוייה בקיסמו וחוכמתו של מורקמי.

הכתיבה של מורקמי היא כתיבה חכמה, הוא יודע לשזור בתיאוריו יצירות אומנות אחרות, שירה, מוסיקה, ציור והשזירה אינה מוטלאת או מודבקת, היא נמצאת במקום הנכון בטקסט. תיאורי הנוף שלו הם אלגוריה לגיבוריו. בחלקם הם מהווים אמצעי מיסתורי לעלילה.

הרומן “הרג קומנדטורה” אולי לא עוצמתי בחווית הקריאה כמו “קפקא על החוף” או “iq84” אך יש בו את כל מאפייניו ויכולתו של מורקמי המופלא. הספר הוא ריקוד על חושי, פיסי ומטאפיסי שנותן לקורא חווית התבוננות על העולם. לעשות לו הצצה על מה חשוב ומה לא, על המיסתורין שביקום ובקיומנו, על האומנות כמעצבת את חושינו.

ומעל לכל הוא ספר שמאפשר לקורא הצצה אל עולמו הפנימי והבנה מה הם הדברים החשובים באמת. מה תפקידה של האומנות בחיינו.

זה ספר חכם שנותן לקורא הבנה מה הם הדברים החשובים באמת.ספר שאיפשר לי להביט פנימה אל עולמי הפנימי, לתהות על משמעות האומנות, מה תפקידה בחיינו והאם הקיום שלנו סופי או לא.

את התשובות תמצאו בספר במהלך קריאה חוויתית.

אני אהבתי. ממליצה.

הרג קומנדטורה, הרוקי מורקמי

מאנגלית, שאול לוין

הוצאת כתר, כנרת, זמורה

במהלך הקריאה זימזם במוחי שירו ​​של  יזהר אשדות- במרחק נגיעה

“בעולם מקביל, הסוסים בדם
הפנינים זורחות שם על קרקע הים”