“דהרת הזמן ספר השירה השלישי של נילי ארד הוא מניפת זיכרונות צבעונית. ספר רגיש ואמיץ.

בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי קוראת שירה והרבה. מחפשת בעיניים צמאות כל בית של שיר שייתן לי קרקע להיאחז. צירופי מילים שבהם אוכל לחוש את הרגע החולף, כי ככה זה בימי קורונה, רגעים באים והולכים, מתאיידים ונעלמים.

את נילי ארד אני מכירה כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה. מודה, לא קראתי שום שיר משלה.

והנה הגיע לידיי ספר שירה השלישי, “דהרת הזמן” הכרוך בעטיפה צבעונית מופלאה של פרנץ מארק. עטיפה שקוראת תיגר על הזמן או גורמת לנו לדהור על גבי הזמן, בייחוד בימים שכאלה.

הספר הוא ספר אישי, הצצה פנימית אל המשוררת שכעת משבגרה היא מביטה אל חייה. שומרת את הזיכרונות, תועה בין הזיכרונות. “לתעות בנבכי הזיכרון” “נושקת לזיכרון”

יש בה תשוקה לחוויות העולם “לנחות בלב שדה, ללקט מילים לקפל כנפיים.” אך גם רצון לנוח.

שיריה הם חושניים ובעלי תשוקה. “עננה של תשוקה גולשת אל העמק הצחיח” ונדמה כאילו היא מתדיינת עם עצמה על האומץ לכתוב על אותה תשוקה. “איך זה שאת מעיזה לכתוב שיר שערורייתי כזה…”

לא רק על תשוקה, חיים, טבע, יופי העולם כותבת ארד, היא דנה עם עצמה בזמן שנותר, מדמה אותו לזר פרחים ש “עוד מעט האגרטל יתרוקן ורק תפרחת אחרונה תצוף בו.”

ונדמה כי בשיריה היא מפקירה עצמה לדמיון, למחשבות, לתשוקות, ולכל מה שהטמינה. “להפקיר את פני לרוח על סיפון הסירה הדוהרת…להפקיר את ליבי לגלים…לקשור חלומות אבודים אל עוגן געגוע שאין לו סוף.”

המשפט הסוגר את הספר “נטועה באדמה אצמיח כנפיים.” ריגש אותי מאוד. משפט המתאר את המשוררת. אני אומנם יציבה, אך יש בי יכולות לצמוח ולעוף, איך? בעזרת הדמיון, השירים, והפיכת המחשבות לצמדי מילים מטאפורות וציורי לשון.

“דהרת הזמן” הוא ספר שירים רגיש, ספר שמעורר את הרצון לתאוות החיים וליצירתיות. אין לי ספק שאקרא בו שוב ושוב ואמצא את עצמי בין השורות.

דהרת הזמן, נילי ארד

עריכה, אלי הירש

הוצאת אבן חושן, 2020