הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ספר הנשים – שירה פנקס

ואוו איזו כתיבה, איזו בחירת מילים, אילו צירופי מילים, בחיי, הרגשתי כאילו אני קוראת בשירי אלתרמן.

אני יודעת, איני נוהגת לפתוח כך את רשמַי מקריאה, אבל הפעם הייתי חייבת, חייבת לשחרר את האנחה וקולות ההתפעלות שלי המעורבלות עם תחושות הגוש, שעדיין לא החליק מגרוני.

“ספר הנשים” הוא ספר עוצמתי עם דמויות מיוחדות.

שישה עשר סיפורים על שש עשרה נשים. נשים שונות. נשים שאולי חולפות על פנינו ואין אנו יודעים עליהם דבר. והנה בספר הן הופכות לנשים בעלות שם או כינויי. תוכן העניינים מעמיד אותן לפי סדר, הוא  אינו נקרא תוכן עניינים, אלא נקרא “סדר נשים”, שמהווה קונוטציה לתלמוד. בתלמוד סֵדֶר נָשִׁים הוא הסדר השלישי בשישה סדרי משנה. ועוסק בעיקר בדיני המשפחה והזוגיות.

הנשים שבספר מייצגות מגוון של נשים, כאילו הונחו על מדף בחנות ואומרות לנו :  קחו, תבחרו, אנחנו נראות שונות, אבל אנחנו  זהות. כולנו פגיעות, רגישות שבירות ובעיקר בודדות.

 כולן מחפשות את הזהות שלהן, מחפשות את הדבר האחד שיצמיח אותן וכולן מוצאות, לכל אחת יש אור פנימי שמעצים אותה.

זהו ספר על בדידות, על חיפוש חום ואהבה. על הזדקנות ובגידת הגוף, ועל כוח ועוצמה פנימית.

המדונה, הראשונה בסדר חוגגת יום הולדת 51, לא יום הולדת עם מספר עגול משמעותי, יום הולדת שבו היא סוחבת את האחד, חמישים ואחד. היא בוחרת לחגוג הפעם לבדה בבר ליד השוק, שם היא פוגשת בסטודנט לאומנות ומספרת לו שהיא זרקה את כל ספרי האומנות שלה, ולא מגלה לו, כי בעלה אמר שאין מקום לספרים כשיש משפחה.

 סיפור עצוב וכואב על  בדידות ״אני הולכת איתו לא כמו מדונה בתולה, אלא כמו אשה אחרי השנים, אחרי החלומות, אחרי בעל שעזב, אחרי הבנות שהלכו.״

דמות נשית מהסיפור “חתולה” מגיעה לדירת החבר בערב שבת לארוחה הקבועה שהוא מכין. האנשים שנמצאים בין חלום להתפכחות, מבינים ששום דבר לא יהיה גדול יותר. והיא, כאן, בדירה הקטנה של אלכס  רוקדת סלסה בערב שבת מרגישה כוכבת. תוך כדי התבוננות בחברים הרוקדים ושותים ומעבירים זמנם היא קמה למרפסת, מרגישה חנוקה מהדברים שנאמרו ״ ירח ולימונים מקשטים את הלילה שאליו יצאה במצוקתה.״ בחצר היא מביטה בחתולה ולפתע החתולה הופכת מטונימית אליה.

איליתיה, גיבורה אחרת נותנת שמות לבובות על שם התינוקות שלה שמתו.

הנשים בסיפורים נלחמות על קיומן, לא הקיום הפיסי, אלא הקיום הנפשי, נדחקות בין הרצון האישי שלהן לבין רצון החברה. מחפשות פיסת אור בין חרכי היומיום על מנת לרגיש שהן חיות.

אחד הסיפורים שהעלו חיוך על שפתי הוא סיפורה של הליידי, יפה. יפה נולדה באיראן והגיעה עם בעלה לארץ על מנת לקבל טיפולי פוריות. הילד הנכסף לא הגיע, אולם האחיין שבא להתגורר איתם “עד שיסתדר” הכניס רוח גם בוילונות של הבית.

 הסיפורים נפלאים אחד אחד, יצריים מטרידים לא מרפים. כתובים בכתיבה משובחת, מזוככת, כתיבה כזו שגרמה לי לבהות  מספר דקות במילים על מנת לא לתת לרגש ההתפעלות שלי לחמוק.

שירה פנקס בוראת עולם פנימי עשיר לדמוית שלה. דמויות בדיונית אך מציאותיות ביותר. מגוון רחב של נשים אֶרנָה-אסתר היתומה החושבת שהיא נמצאת בתוך סיפור אגדה, סיפור המשלב את הדת היהודית ופסוקי תפילה  באגדה של גויים. אח ואחות ערביים, האחות חולמת על נישואים לגבר שילמד בטכניון וייקח אותה  לתל אביב.

 הכתיבה של שירה פנקס מהפנטת, היא יוצרת צירופי מילים מיוחדים וחדשים שמתארים רגשות, כמו למשל  ״שבת עירומה וחיוורת עד שלאט היא הלכה והתלבשה, השבת שלהם.״

מזמן לא קראתי ספר שבו הדמויות נגעו בי, שרטו אותי, חיבקו אותי ונכנסו לי היישר ללב.

שישה עשר סיפורים על שש עשרה נשים וקוראת אחת, אני, שנותרה מהופנטת. לא רק מהופנטת,אלא מאושרת על הזכות לקרוא את הדמויות.

רוצו לקרוא                                                                                                                                                 

ספר הנשים, שירה פנקס

הוצאת ספרית הפועלים, 2020

תגובות בפייסבוק