“מנצחת” של ישי שריד הוא ספר דעתני עם אמירה מאוד ברורה.

אביגיל קצינה בכירה בדימוס מגדלת את בנה כאם יחדנית מספרת את סיפורה בגוף ראשון, לא ברור אם היא מספרת לעצמה או מספרת כווידוי. דמותה מצטיירת לקורא כדמות קשוחה, שאינה בוחלת בכלום על מנת להתקדם בתפקידה. היא מופיעה כדמות מניפולטיבית המנווטת את רצונה לפי צרכייה.

הבחירה של המחבר בדמות צבאית נשית היא בחירה עם אמירה.

אביגיל  התגייסה לצבא כעתודאית לאחר לימודי פסיכולוגיה ובראשית שירותה היתה קבני”ת. היא התמקדה בפסיכולוגיה של ההרג  ולימוד כיצד לשפר את  הקטלניות של הכוחות. בהמשך שירותה ובעיקר בעקבות עליית הדרגות שעל כתפה היא בונה ומארגנת סדרות פסיכולוגיות. יש בה אומץ וקור רוח לצפות במשחקי הסימולציות שנבנו לפי הדרכתה. משחקים שלעיתים לטייס שצפה עימה היה קשה לראות ואף ביקש ממנה להפסיק.

הקשיחות שלה מתבטאת ביכולות הפיסיות והנפשיות שלה. היא הראשונה שיזמה  יציאה  עם החיילים לשטח על מנת לבדוק מי מוכשר ומי ימשיך, מי נשבר, מעיפות ומי מכאב.

הבחירות של אביגיל הן מדויקות, היא בוחרת במודע לא להתחתן, בוחרת בקפדנות את אבי בנה. על פניו היא מצטיירת כדמות חזקה, אך במהלך הקריאה מניעיה הפסיכולוגים מאוד ברורים וגלויים לקורא. אפילו מעט שבלונים.

אביגיל הצטיירה בעיני כחסרת רגש, ולא, לא כי היא אישה, אלא, כי היא רואה את המטרה שלה מול העיניים. אין בה חמלה והבנה, היא לועגת בליבה על אמה ומעדיפה לחזר אחר אביה, שדווקא הוא בשיטות הפסיכולוגיות המיושנות הצליח לגעת בי ובמטופליו. הוא היה בעל השכל הישר, בעיניי.

שאולי, בנה מתגייס לצנחנים, למרות שיכול היה לא להתגייס לקרבי ויכול היה לשרת ביחידה מובחרת אחרת ולא קרבית, אבל בן של אמא נחושה וקצינה בכירה אינו יכול להרשות לעצמו לא להיות קרבי.

עלילת הספר נעה בין עבר להווה של אביגיל. בין ניסיונות הפיוס שלה הפנימיים של אשה “גברית” מול אשה “נשית”. גם בתוך התפקיד הקשה שבו היא נמצאת  עם חיילים מותשים ועייפים שכל חלק בגופם זועק גבריות מאצ’ואיסטית, היא עדיין מרגישה אשה בחולצת משי. מרגישה שהם מביטים בה בעיניים עורגות למרות העייפות.

״כרגיל נאלצתי להיסקר במבט שלהם, הבוחן האכזרי, כאילו עמדתי בבגד ים.״

מרכז העלילה הוא הצבא על כל מה שמשתמע ממנו. כוחה של המלחמה וההרג, משמעות תפקידם של החיילים במלחמה וכיצד אביגיל המייצגת את הצבא צריכה להכשיר אותם. ובכלל האם לנשים יש תפקיד של לוחמות במערך הצבאי? ואם כן האם הן פחות נשיות?

הספר מעלה שאלות פילוסופיות איך לנהוג. אביגיל היא זו שצריכה להכשיר את החיילים.

״ אני רוצה שברגע האמת, בקרב, כשכל העולם יתמוטט, הם יזכרו מה שאמרתי להם, בלי צביעות ובלי זיוף וידעו להרוג.״

מודה, לא היה לי קל לקרוא את החשיבה הצבאית הזו, לא היה לי קל לקרוא את תיאורי הסימולציה שהעבירה אביגיל.

האמירה האנטי מיליטריסטית כפי שמופיעה בספר היתה לי קצת פשטנית, ציפיתי שהדברים ייאמרו אחרת. למרות הכתיבה המעט פשטנית יש לספר אמירה חזקה. אמירה נגד מלחמה ונגד הרוגים ובעיקר חיילים שחוזרים  חיים מהמלחמה, אך אינם חיים ומאבדים את החיים. אלו הם הלומי הקרב שלצערי הם רבים.

“מנצחת” הוא ספר דעתני עם אמירה, האמירה מאוד ברורה ומאפילה על הצד הספרותי.

אם מתעלמים מהחלק הספרותי הקצת חלש של הספר, יש בו כוח של אמירה ועמדה שאני אישית מסכימה איתה. איני רוצה מלחמות ופגועים, אבל לצערי מלחמות תהיינה תמיד. אז מה נשאר? נשארה הספרות והאומנות על מנת להביא את הכאב לקדמת הבמה.

מנצחת, ישי שריד

הוצאת עם עובד, 2020