“השגיאה המופלאה” ספר השירים האחרון  של חמוטל בר יוסף הוא ספר, שבקריאה הראשונה מטריד. עושה לא נוח . קריאה נוספת בו  מאירה את הקריאה הראשונה ונותנת לקורא תחושת השלמה וחמלה.

עטיפת הספר “השגיאה המופלאה” מזכירה לי את מחברת המורה של פעם, כשהיינו ילדים ועוד היתה למורה מחברת . יש בה משהו סגפני ולמרות זאת מפתה לפתוח ולקרוא בו. העטיפה המינורית עומדת בניגוד לתוכן הספר. פנים המחברת גדוש ומלא ברגשות וחוויות שהצטברו במהלך השנים.

 במחשבה ראשונית נשאלת השאלה איך שגיאה היא מופלאה? הרי זו טעות?  מצד שני יעידו כל הפילוסופים והפסיכולוגים על כך שמשגיאות אפשר לצמוח וללמוד.

המשוררת אינה חוסכת בביקורת על עצמה, אבל העין שלה כלפי עצמה היא עין מלאת חמלה.

 בשיר “עשרה אפיטפים” שבו היא מספידה את עצמה  ומתארת כל מה שעשתה בחייה לטוב ולרע, אבל יותר מכל ניתן לומר עליה שהיא אהבה את החיים.

“השגיאה המופלאה” הוא מכלול שירים אישיים המקיפים מחשבות על עצמה, על מעשיה מעין חשבון נפש. היום, בהווה ממרומי גילה היא מפויסת, לומדת את ההנאות הקטנות של החיים.

 הספר הוא  התבוננות מפוקחת על החיים, על השגיאות, האהבות, ובעיקר על אובדן הנעורים והשינוי של הגוף. ההתבוננות לפעמים סרקסטית, לפעמים מפויסת, לעיתים געגוע על העבר.

יש בספר עיסוק במוות. היא מרגישה בו בכל מקום.

“בוקר וערב הוא בפתח ירבץ, יקרא ואני לא אצא אליו…..אומר לו לך ממני אני עסוקה מידי בסידורים ,בקניות…”

צער הזיקנה המדומה לשודד שגוזל ממנה הכל.

“נגזלת חדות הראיה והדיבור, נשדדים ברק העור והעיניים….”

לא. היא לא רק עוסקת בחשבון הנפש על החיים ובמוות. היא מתארת חיים שלמים, חיים מלאי תוכן, אהבה, חיוך, אושר, קשר עם הוריה ועם ילדיה. וכן שירים ארספואטים על המשוררת שבה.

כשלימדתי את תלמידי הסברתי להם שאי אפשר ללמד שירה, שירה לא צריך להסביר, עוול יהיה לשיר אם אפרק אותו ואנסה לפצח “למה התכוון המשורר?”. (ברור שלימדתי , כי הם היו צריכים לגשת לבחינת בגרות.)

המשפט שלימדתי אותם היה “שירה קוראים לאט שוב ושוב עד שמרגישים שהשיר נתפס בבטן ועולה לאט לאט מעלה.”

כך קראתי את ספר השירה “השגיאה המופלאה ” של חמוטל בר יוסף. לאט, שוב ושוב חזרתי וקראתי את השירים. מצאתי רגשות משותפים והעליתי חיוך מתאוריה על עצמה.

השגיאה המופלאה, חמוטל בר-יוסף

עריכה, ארז שוייצר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020