הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

הבית בקצה הלילה-סאגה משפחתית מאת קתרין באנר

על הספר “הבית בקצה הלילה” שמעתי רבות והובטחה לי הנאת קריאה. צרפתי אותו למזוודה בטיולי האחרון, אך לא הספקתי לקרוא אותו.

עכשיו, בימים שבהם ריכוז הקריאה אינו במיטבו, שלא לדבר על סגנונות  קריאה משתנים מרגע לרגע החלטתי לקרוא את הספר בידיעה שמובטחת לי הנאה, הרי המליצו לי עליו.

“הבית בקצה הלילה” הוא סיפור המשתרע על פני מאה שנים  ומספר את סיפורו של אמאדו אספוסיטו, ילד שגדל בבית יתומים ללא הורים. אמאדו המוכשר הפך להיות רופא והגיע לאי קסטלמארה שליד סיציליה. אי שלפי האמונה הוא רדוף קללה ושדים. אמאדו הוא רופא מוכשר שמיד התחבב על ידי אנשי האי והם בוטחים בו.

אמאדו רוכש את  הבית בקצה הלילה, “בית מתפורר, הוא רק מביא מזל רע” אמר לוריצו הזקן. הבית  נקרא  קאזה אל בורדו דלה נוטה או הבית של אלברטו דלנוטה, אבל  השם הוא כנראה עובדה לכך שהוא נמצא מוקף חשכה אינסופית, ים ולילה ריקנות מוחלטת עד צפון אפריקה.

התושבים חושבים שהוא בית עם מזל רע. אבל אמאדו חושב שהבית הזה הוא האחזות שלו במציאות.

אמאדו אוהב סיפורים ומתחיל להקשיב לסיפורי האי, מלקט אותם ורושם במחברתו.

“הבית בקצה הלילה” מספר את סיפורו של אמאדו ומשפחתו לדורותיה,את סיפורו של האי הרדוף וגם את סיפורה של אירופה בתקופה שלפני מלחמות העולם עד לשנות השמונים במאה הקודמת. אירופה שידעה תהפוכות. אירופה ברקע היא למעשה שיקוף של משפחתו של אמאדו. משפחה שגם היא חיה בצל השינויים, מלחמת העולם השנייה, בניו של אמאדו שנשלחו למלחמה, איטליה הפשיסטית, אהבות, תככים, בגידות. סודות, אסונות,גורמי טבע. כל מה שצריך שיהיה ברומן רחב יריעה.

הרומן נקרא בשטף, אלא שהערך הספרותי ודרכי סיפור העלילה היו חלשים בעיני.

המספר יודע כל מסביר ולא נותן לקורא להבין בעצמו, כמו ״ מגוריו בקצה הלילה תאמו את מצבו, כי נפשו היתה חצויה לשניים, חצי ממנה מואר וברור וחצי ממנה אפל ועמוק כים.״

מצאתי את עצמי קוראת את הספר עד לדף האחרון, ולא, לא כי הוא הלהיב אותי ,אלא מהסיבה שרציתי לרשום עליו סקירת אכזבה, ולא נאה יהיה לדבר על ספר שלא סיימתי.

אז, כן. סיימתי את הספר, ספר נחמד, בטוחה שאנשים יאהבו אותו וייהנו מהעלילה. גם אני הייתי אוהבת את העלילה לו הדמויות היו עמוקות ומתפתחות. לו הייתי יודעת עליהן מהן, ולא מפיו של המספר שטרח להסביר לי כל פעולה שעשו.

אהבתי בספר את האגדות וסיפורי העם  שנשזרו בו. מספרי הסיפורים שמהם נלקחו חלק מהסיפורים שבספר הם: פיטרה, רופא שהוא השראה לדמותו של אמאדו הגיבור שבספר, שאסף סיפורי עם סציליאנים. הסופר הענק איטאלו קלווינו, אשר כתב את “סיפורי עם איטלקיים”. סיפורים שמצאו את דרכם למחברתו של אמאדו הרופא, גיבור הספר.

“הבית בקצה הלילה” הזכיר לי את הספר “המנדולינה של קפטן קורלי. אותו מאוד אהבתי.

מי שמחפש רומן קריא קולח עם שפע של דמויות ואירועים על רקע אירופה במאה השנים האחרונות ייהנה מהספר.

הבית בקצה הלילה, קתרין באנר

מאנגלית, שרון פרמינגר

כתר,2017

נמר גימ”ל – ספרה האנושי של לירן גולוד

“נמר גימ”ל” מכניס את הקורא לתוך חיי משפחה בשנות השמונים בגבול הצפון בתקופת המתיחות, בימים שבהם נפלו קטיושות ללא הרף.

משפחה רגילה שמנסה לשרוד את חיי היומיום, את הקיום האישי והמשפחתי כשהקטיושות נופלות סביב ולפעמים באותו המקום בדיוק.

אלה וגבי הורים למיקה ומילי. מיקה נערה מופנמת נמצאת בגיל ההתבגרות, מחפשת את עצמה בתוך עצמה ומחוצה לה. מילי הילדה הקטנה ישנה עדיין עם הוריה באותה מיטה.

ויש גם את זהר, אחותה של אלה שעזבה את המקום לטובת העיר הגדולה בתקוה להצליח. ההצלחה לא הגיעה והיא נמצאת במשבר כלכלי קיומי.

גבי מפרנס כושל, בעל ניסיונות מיזם כושלים, פתח חנות דגים, חנות למכירת מלפפונים חמוצים עד שהקים את מיזם הקיאקים שהצליח, אך בעקבות אירוע נאלץ להיסגר.

אלה נאבקת בקיום היומיומי שלהם, בתחזוקת הדירה, בחינוך הבנות ובהיאחזות במשרתה הקטנה.

הספר נפתח כאשר גבי מתחיל לעבוד במשרה חדשה. נפשו קצה בלינה של מילי במיטתם והוא מחליט לבנות קומה נוספת לדירתם.

בניית הקומה היא סמל לניסיון בניית הנישואים והוצאת הצבע האפור והחדגוני שפלש אליהם. אלא שהבנייה מתעכבת, הקטיושות ממשיכות ליפול, אצל זהר אחותה של אלה יש קשיים.  ״לפני שהעבר טרף עליה את דעתה והעתיד הלך והתרחק. עכשיו רק הווה היה לה, הווה קטן ורועד ואפוף עשן״

 הסיפור נע בין נקודות המבט של הדמויות. המספר יודע כל מתאר את מחשבותיהן  של כל אחת מהדמויות, דרך עיניהן. העלילה עצמה נעה בין עבר להווה, בין זיכרונות ואכזבות, בין ציפיות שהיו בעבר לחוסר המימוש בהווה.

הסיפור והעלילה נבנים דרך הפרטים הקטנים של היומיום ולקורא יש תחושה כאילו הוא צופה מבחוץ אל פנים הבית ולעיתים אל פנים הנפשות. כך הוא לומד לדעת על התבגרותה של מיקה, ההתאהבות הראשונה, על מילי וחרדותיה והוא רואה לעיתים טוב יותר את המתרחש מהדמויות שנמצאות בתוך הבית.

ספר שמצליח להעביר היטב את החרדות הקיומיות בצל נפילות הקטיושות, את “ההתרגלות” , או חוסר ה”התרגלות” והתירגול המהיר של התושבים כששומעים את הקריאה” נמר גימל” או את הידיעה על פירצה בגדר המערכת. אבל האם הם מורגלים לפחד ולחרדה שמלווה?

״ החרדות היו אותן חרדות. חדר ביטחון נבנה מביטון והם חשו מוגנים יחסית וכבר לא נאלצו להידחס כמו פעם במקלטים ציבוריים מעופשים. אבל הטילים לא חדלו ליפול, ומבצעים צבאיים עדיין הפתיעו בימים ובשעות לא צפויים.״

לירן גולוד מיטיבה לתאר את האירועים והרגשות. ביטוים קטנים שצירופם הופך אותם למשמעותיים כמו ״בלילה מיקמה את מילי ביניהם, כרגיל, גדר חיה חוצצת, הגדר הטובה שלה.”

“הברושים האחרים שמרו מרחק ממנו, ניצבו שם כולם כסימני קריאה כהים, מתנועעים ברוח כמו מחוגים גדולים שמסמנים את מקומה הקטן בתוך הימים החולפים.”

“נמר גימ”ל” הוא ספר אנושי עדין הכתוב ברגישות ובעין ציורית. ספר שפותח צוהר לחייהם של אנשים הגרים צמוד לגבול. אומנם העלילה מתרחשת בשנות השמונים בצפון הארץ, אך בהחלט ניתן להעתיק את האירועים לדרום הארץ בשנים האחרונות.

נמר גימ”ל, לירן גולוד

הוצאת עם עובד, 2019

רציחות האלפבית – אגתה כריסטי

כמה כיף היה לי להתענג על הספר “רציחות האלפבית”. בימים מוזרים שכאלו שפקדו אותנו טעמי הספרותי מוזר גם לי. אני שאיני אוהבת מתח או בלש מצאתי עצמי מתענגת על ספרה של אגתא כריסטי המלכה הבלתי מעורערת של ספרי המתח והבלש.

ניסיתי להבין מדוע נמשכתי לספר קראתי ולא דילגתי על שום פרט, מה שקורה לי לעיתים בספרי מתח. (מקוצר רוח אני קופצת לסיום כדי לסגור ענינים עם הרוצח ולהבין את המניע) לא כך קרה לי בספר “רציחות האלפבית”. למה? הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך משחק שחמט, עוקבת אחר תהליכי הפיענוח ומנסה לזהות מי הרוצח.

 פוארו הבלש המהולל מקבל מכתב על רצח עתידי. הרוצח מתגרה בפוארו “הבא נראה עד כמה פקחי אתה באמת.” חתימת המכתב היא א.ב.ג. רמז לשמות הנרצחים.

הרצח הראשון הוא של אשה זקנה בשם אשר, בעלת חנות קטנה לטבק. לא שדדו את החנות אבל מדריך הרכבות היה פתוח, המדריך נקרא מדריך אלפבית הוא מונה את כל תחנות הרכבת במדינה על פי סדר אלפביתי. מכאן מסיק הבלש ששמות הנרצחים יהיו לפי סדר האלבית.

כמו משחק שחמט פוארו מנסה להיכנס למוחו של הרוצח להבין מה היה מצפה מהמשטרה לעשות ואיך להתנהל ולעשות הפוך מכוונתו.

הבנתו מובילה אותו למסקנה ״ אם הקורבנות נבחרים לפי סדר האלפבית הם לא מסולקים משום שהם מפריעים לרוצח באופן אישי.״

פוארו וצוותו מבינים שבכל פעם כשהרוצח יתקדם באותיות, בטחונו העצמי יתחזק ואז יעשה טעות.

לאט לאט מהרמזים שבידו בונה  לו פוארו קלסטרון של הרוצח.

מי שמכיר את ספריה של אגתא כריסטי מכיר את הבלש פוארו, בלש חכם, שמתייחס לכל פרט קטן כגדול, אינו מחסיר אף רמז ושואל את השאלות הנכונות. לאט לאט הוא מקבץ סביבו את כל החשודים עד שפותר את התעלומה.

שעות מענגות היו לי עם ספר הכיס הקטן ועם הבלש החכם.

ממליצה.

רציחות האלפבית, אגתה כריסטי

מאנגלית,מיכל אלפון

הוצאת עם עובד, 2020

מכונות כמוני – ספרו החדש של איאן מקיואן

“מכונות כמוני” הוא רומן חכם על הרובוט כמכונה אנושית, על משולש אהבה שונה ועל שיכתוב היסטוריה.

צ’רלי גיבור הרומן נמשך לטכנולוגיה מגיל צעיר. את כל כספי ירושת אמו הוא מבזבז על רכישת רובוט אדם בשם אדם. אדם הוא אחד מ-25 רובוטים דגמי ניסיון שהוצעו למכירה בשנת 1982

לא בכדי בחר איאן מקיואן למקם את הרומן בשנת 1982 בבריטניה. שנה שבה פלשה ארגנטינה לאיי פוקלנד, ובעקבותיה פורצת מלחמת פוקלנד. בלונדון  כהי עור משתלטים על אזורים רבים. הפגנות על חזירות הבורסה, מחסור בהשקעות, סגידה למניות, שוק חופשי בלתי מרוסן.

הרובוט עבור צ’רלי הוא שיר הלל לכוח ההמצאה האנושי. אדם הוא צעצוע אולטימטיבי, חלום הדורות, ניצחון ההומניזם, או מבשר גוויעתו.

צ’רלי בחור בן 32 ללא עבודה ופרנסה מנסה לשרוד בהשקעות כושלות בבורסה. הוא מאוהב במירנדה הצעירה ממנו בעשור וגרה  בדירה מעל.

יחד שניהם מתכנתים את הרובוט אדם. בהמשך יספר הרובוט לצ’רלי כי הוא שיקלל את נתוני שניהם ויזהיר אותו מפניה. כיוון שמירנדה לקחה חלק בתכנות שלו היא בחרה תכונות שיתאימו לה ולכן שניהם, אדם ומירנדה נמשכים זה לזה.

אדם, רובוט נאה, בעל גוף אתלטי, עיניים מהפנטות, מתגלה כבקיא ברזי הבישול, הפוליטיקה, יודע לנהל שיחות ומתחיל לפתח רגשות. מצטט את שייקספיר וכותב שירי הייקו. בינו לבין צ’רלי מתפתחים יחסי קנאה על ליבה של מירנדה.

בדפים הראשונים חשבתי שהספר אינו עבורי. איני אוהבת מדע בדיוני, וביחוד בימים אלו שבו אנחנו מרגישים חלק מתסריט בדיוני והזוי חשבתי שלא אצלח את הספר. אבל בתום הפרק הראשון הייתי בפנים, בדירה של צ’רלי יחד עם אדם ומירנדה. מתח התחיל להיווצר אצלי, ובעיקר רצון לדעת מיהו אדם ואיך הוא ינווט את חיו של בעל הבית שלו.

איאן מקיואן הוא סופר מעולה ופורה. איני מחמיצה אף אחד מספריו. יש לו עמדה ודעות נחרצות והוא מצליח לשלב אותן בכל ספריו.

העלילה של הרומן “מכונות כמוני” והמשולש, צ’רלי אדם ומירנדה נעה בתוך עלילת ההיסטוריה. היסטורית המחשב והרובוטיקה והיסטורית בריטניה. אלא שאיאן מקיואן נוטל על עצמו חירות של סופר ומשכתב מחדש את ההיסטוריה. כמו למשל מפגש בין צ’רלי ל אלן טיורינג, מאבות מדעי המחשב. (הייתי צריכה לשפשף את עיניי על מנת להבין שמדובר בטריק יצירתי ספרותי.) או שינוי מערך הכוחות במפלגות והבחירות בבריטניה. איני מוסיפה פרטים על מנת לא לפגום בקריאה.

גדולתו של איאן מקיואן היא בכך שהוא בורא עולם מציאותי בתוך עולם לא מציאותי.

 איאן מקיואן מביע את עמדתו ומתפלסף עם עצמו על מכונות, מחשבים, בינה מלאכותית. לטעמי החלקים האלו ארוכים קצת. איאן מקיואן מביא את דעותיו האישיות על ההיסטוריה על המדע באריכות, אלו החלקים הפחות אחידים ברומן. יחד עם זאת שווה לקרוא את הרומן כיוון שהוא מעורר שאלות אנושיות.

“מכונות כמוני” הוא ספר לא רק על רובוטים ומשולש רומנטי, זה אינו ספר מדע בדיוני. זהו ספר שהרובד העיקרי שלו הוא פילוסופי. הוא מציג את הרובוט כשיר הלל לכוח ההמצאה האנושי.  ועוסק בעיקר  בשאלה המרכזית מה יקרה לרובוט העתידי, האם יתנהג כאדם חושב, או שהוא יישאר כמעבד נתונים. לא רק בעסקי מחשבים ובינה מלאכותית עוסק הרומן, אלא גם ברגשות אנושיים, אהבה, בגידה, חמלה, סליחה.

 ממליצה לקרוא.

מכונות כמוני, איאן מקיואן

מאנגלית,מיכל אלפון

הוצאת עם עובד 2020

עכשיו -רגעים אישיים של נורית מירב

את הספר “עכשיו” לא תמצאו במדפי החנויות, אבל תמצאו אותי בליבי.

נורית מירב היא חברת פייסבוק שלי, מעולם לא נפגשנו או שוחחנו פנים אל פנים. ואני מחכה לימי תום הקורונה כדי שניפגש כמו שהבטחנו אחת לשנייה.

נורית סיפרה לי על הספר שהיא כתבה ליום הולדתה העגול. כשהגיע אלי הספר הייתי מופתעת ונפעמת מיופיו החיצוני ולאחר מכן מיופיו הפנימי.

הספר מודפס על דפי כרום מבריקים מלווה בשירים וסיפורים הכתובים כשיר. בין הכתוב מצורפות תמונות שנורית צילמה. נורית היא צלמת מוכשרת עם עין מיוחדת, הצילומים שלה משמשים עבורי הרבה פעמים השראה לציוריי.

נורית כתבה את חייה ומחשבותיה. “פיסות מליבי, רגעים מחיי” כך כתבה לי בהקדשת הספר.

ספר מופלא שכתוב ברגישות ובייחודיות מפתיעה. כל קטע, כל חוויה שכתובה בו נכנסת ללב ומרגשת. פיסות חיים שנארגו לעלילת חיים שלמה.

 הכתיבה היא כמו ניצוצות אור של חייה. שמתחברים יחדיו לאור גדול טוב ומיטב וחם. בעדינות ובכאב מספרת על כך שכילדה חשה, כי נולדה על מנת למלא את החסר של המשפחה שנשארה מאחור, שם.

פרטי הביוגרפיה השירים המחשבות וההרהורים של נורית נארגים זה בזה ויוצרים פסיפס ורקמה אנושית נשית. על הכל היא כותבת על המילים שלה, על זיכרונות ילדות, על שיח יסמין שהופך להיות זיכרון מבית ילדותה. על הכעס הנמצא בתוך מבחר רגשות הפלטה. על היותה אם, על הנכדים, על עצמה, על הפגיעות. על הרעב לחיים, לנוע, לרקוד, לראות, לשמוע, להתמודד, ובעיקר להשביע את נורית.

זה אינו ספר ביוגרפיה במובן הרגיל שאנו מכירים, אך מתוך הקטעים צצה ועולה אישיותה העדינה של נורית. נורית כותבת ששמה אינו מהשם נורית של הפרח אלא נורה קטנה המנציחה את משפחת אמה. נורית העדינה שחשה את העולם ברגישות מיוחדת של אמן. העיניים שלה תרות מהחוץ פנימה ולהיפך.

השיר הלפני האחרון בספר הוא האהוב עלי מאוד

ספר מרהיב ביופיו, מרגש ונוגע. סיפור חיים שעולה ממילים והתמונות שלא השאיר אותי אדישה בכלל.

הלוואי ויכולתי לצלם לכם את כל הכתוב.

למרות שאינו מוצע למכירה, הרגשתי חייבת לשתף אתכם בחוויית הקריאה שלי, ואולי בתקוה שנורית אכן תחליט להוציאו לאור, אפילו במהדורה מוגבלת.

תודה נורית על הצוהר שנתת לי לעולמך העשיר הרגיש והיפה.

עכשיו, נורית מירב

ערכה ,לילך גליל

צילומים, נורית מירב.

הציידת – קייט קווין

הציידת ספר של 573 עמודים צד אותי. אני לא  מאמינה שגמעתי 573 עמודים ביום וחצי.

זהו ספר רחב יריעה המסופר על ידי שלוש דמויות בזמנים שונים.

המבנה והקולות השונים תורמים להבנת העלילה, למתח שנוצר סביבה ובעיקר למהימנות הגיבורים והאירועים.

איאן היה כתב מלחמה במלחמת העולם השנייה. הוא נטש את עבודתו לטובת מרדף מפרך אחרי פושעי מלחמה, כיוון שהרגיש כי הטורים שכתב לא עזרו ואילו תפיסת פושעי מלחמה הם  יעילים יותר.

איאן מחפש אחר די ירגן המכונה “הציידת”. לאיאן סיבה אישית למרדף אחריה.

אלא שחמש שנים אחרי המלחמה נראה שלאף אחד לא אכפת מהנאצים, עכשיו כולם מטפלים ברוסים. לכן איאן מחפש אחריה בכוחות עצמו.

נינה  גדלה ברוסיה בבית עם אב שיכור ואחיות. אחרי שנטשו אותה כולם, נתן לה אביה עצה אחת “לפחד רק מדבר אחד.” מלבד העצה הוא לימד אותה לשרוד ביער. נינה לומדת טיסה. לנינה גם סיבה אישית לחפש אחר די ירגן.

מעבר לאוקיאנוס, בבוסטון שלאחר המלחמה ג’ורדן בת השבע עשרה גרה עם אביה האלמן. אביה מתחתן עם אנליזה, אשה עדינה אם לילדה קטנה. אלא  שביום החתונה של אנליזה ואביה, ג’ורדן מגלה סוד בזר הכלה של אנליזה.

מה הסוד? האם ג’ורדן תאמין לסיפורים? האם איאן ונינה ימצאו את “הציידת” שעכשיו הפכה לניצודה ומתחמקת מהם?

כל אחת מהדמויות עברה טרגדיה או אסון במהלך המלחמה. כל דמות מתחברת לדמות אחרת בדרך כלשהי.

הספר נע בין תקופות. בין עבר להווה. תקופת המלחמה שבה נינה היא טייסת קרב נועזת, איאן  הוא כתב צבאי לבין התקופה שלאחר המלחמה. תקופה שבה הציידת הנאצית מחפשת אחר טרף ותקופה לאחר המלחמה שבה היא עצמה הופכת להיות טרף ואותה מנסים לצוד.

נותן אור על התקופה של העולם לאחר מלחמת העולם השנייה ובעיקר על היחס לנאצים. חלק היו בעד לכידתם והבאתם לדין, בעיקר כיוון שהזיכרונות היו טריים. חלק מהאנשים סרב ורצה להשקיע כוחות בשיקום עצמו ולשכוח את הטראומה של המלחמה.

הספר נע בין עבר להווה בין שנות המלחמה לשנים שלאחר ובכך שופך אור על התקופה . מעביר מידע על “מכשפות הלילה”, חבורת טיסות נשים אמיצות מברית המועצות שלחמו נגד היטלר ואף הפילו עליו פחד.

הסיפור מבוסס על חיבור של שתי דמויות אמיתיות. איני רוצה לפרט על מנת שלא לפגוע בקריאה ובעיקר במתח שבה. בכלל העלילה מאדירה ומעצימה את הנשים ותפקידן במהלך מלחמת העולם השנייה. אחת שפועלת נגד הנאצים והשנייה שפועלת עם הנאצים.

מודה, איני בטוחה שהייתי קוראת את הספר בימים אחרים. “הציידת” התאים לי במדויק לימים שכאלה. כל זאת בזכות הכתיבה הקולחת והדפים “הנבלעים” מעצמם. סיפור שיש בו אהבה, נקמה, פחדים ,היסטוריה, מתח, רצון לצמוח מתוך כאב.

הציידת,קייט קווין

מאנגלית, שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, 2020

לא אזוז מכאן” ספרו העדין ונוגע ללב של מרקו בלצאנו”

יש ספרים הכתובים בצמצום ואיפוק ונכנסים אל הלב והתודעה צעד צעד, לאט לאט עד שמציפים ונשארים  גם לאחר תום הקריאה.

כזה הוא הספר “לא אזוז מכאן”. סיפור נוגע ללב ואנושי המסופר כזיכרון מאמא לבת.

טרינה כותבת לבתה. כל מה שהיא יודעת הוא להשתמש במילים “האוצר הגדול ביותר, בעיקר בשביל אשה, הן המילים.”

״חשבתי שהמילים יוכלו להושיע אותי״ כותבת בתחילת דבריה. אנחנו מצפים וסקרנים לדעת מדוע ולמה היא כותבת לבתה.

טרינה נולדה וגרה  בקורון כפר קטן בגבול של איטליה, אוסטריה ושוויץ. כפר קטן ושלו, תושביו עובדי אדמה המתפרנסים מחקלאות. הם אינם משכילים. קורון, כפר שידע מצוקות ואסונות. הכפר היה גרמני וסופח לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי איטליה.

הספר נפתח בשנת 1923 שנה שבה מאלצת המפלגה הפשיסטית  את תושבי הכפר לדבר, ללמד ולכתוב באיטלקית. מוסוליני משנה הכל, את שמות הרחובות, הנהרות, הדרכים.

בשנה זו טרינה היא נערה צעירה  המסיימת את בחינות הבגרות ומתכננת ללמוד הוראה. טרינה צעירה, דעתנית, ותוססת, בעלת שאיפות וחלומות. היא חולמת להיות מורה ולא לעבוד בחקלאות ובמשק של משפחתה. היא חולמת על אריך, נער יתום מהכפר.לאחר עליית הפשיסטים היא מלמדת את ילדי הכפר גרמנית במחתרת.

לטרינה היו חלומות, לא גדולים, חלומות ושאיפות, תשוקות ואהבה. אך למלחמות היו תכניות אחרות עבור האנשים. טרינה נישאת לאהובה, נולדים לה שני ילדים. כשהמלחמה פרצה היא איבדה כמעט את כל מה שהיה לה. החלומות הוגשמו לזמן קצר.

קומרון עוברת טלטלה, אנשים עוזבים, אך טרינה אומרת “לא אזוז מכאן”

גם כשמסתיימת המלחמה היא מגלה שהסבל לא תם. מחכה להם הנורא מכל. בניית סכר מאיימת על הכפר ועל הישרדותו.

הספר כתוב באיפוק, איפוק זועק,  שתיקה רועמת. כל משפט שבו כותבת טרינה לבתה על חייה קורע את הלב. לאט לאט היא חושפת את רגשותיה את כאבה את הישרדותה. תוך כדי סיפורה היא מספרת את סיפור הכפר שבו נולדה. כפר שעבר שינויים גרמניה, איטליה, מלחמות עולם, הפקעת אדמה ובניית סכר. כל זה כאשר אנשי הכפר רוצים בסך הכל לחיות ולעבד את אדמתם.

״ אנחנו איננו נאצים ולא פאשיסטים. אנחנו שום דבר רק איכרים. ואני לא רוצה עוד מלחמה״

ספר על החמצה, החמצת החיים, החמצת העתיד בגלל מלחמה.

ספר על אטימות השלטונות ומשחקם בתושבים.

ספר פיוטי שמתאר חיים לא קלים.

ספר לכאורה קטן על אנשים פשוטים, ספר שמתאר את הרגשות הפועמים של כל אחד ואחד. את הרצונות הבנאלים והפשטניים  שכל אחד רוצה לחיות ולהיות מאושר.

כמו שאמרתי, ספר שנכנס ללב בפשוטת העמוקה שבו.

ממליצה מאוד.

תודה למתרגם ארנו בר שהצליח להעביר את העדינות הלירית של הספר. תרגום משובח.

לא אזוז מכאן, מרקו בלצאנו

מאיטלקית,רנו בר

ספרית הפועלים,2020