הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ארבע שעות ביום – אוריין צ’פלין

אחד הזיכרונות הנעימים שלי מילדותי הוא זמן השינה שלי ושל אחותי. ישנו במיטת יחיד שממנה נשלפה מיטה נוספת. אבי ישן בין שתינו שר לנו שירים וסיפר לנו סיפורים. מעולם לא חשבתי שיש אפשרות אחרת במקום אחר במדינתנו.

כשילדיי היו קטנים אהבתי לשבת כל אחר הצהרים לשחק איתם וכשגדלו אהבתי  לשבת ולצפות בהם משחקים. זו היתה האופציה היחידה בשבילי. רק להיות איתם.

הספר “ארבע שעות ביום” כשמו כן הוא. ארבע שעות ביום שבו ילדי קיבוץ בילו עם הוריהם. ארבע שעות שבהן ההורים היו אחראים לילדיהם ולא המערכת הקיבוצית.

 אוריין  צ׳פלין גדלה בקיבוץ. בעת שהותה בטקסס באחד מקורסי הלמידה ,סיפרה על הלינה המשותפת בבית הילדים.  נשים שונות מתרבויות שונות שלא שמעו על הקיבוץ  ואידאולוגית החינוך שלו הביעו פליאה על כך שהאימהות השאירו את ילדיהן ללינת לילה. הן תהו איך פעלו והרגישו האימהות, האם האידאולוגיה גברה על הרגש האימהי ואיך אותן אימהות חשות היום במרחק של זמן.

אוריין צ׳פלין החליטה להקשיב לאימהות הקיבוץ. לבדוק במרחק של זמן כיצד השפיע על האימהות חוסר הטיפול הרציף בילד לאורך כל היום.

הספר “ארבע שעות ביום” הוא ספר מרגש המורכב מ 13 מונולוגים של אימהות שחוו את הפקדת החינוך של ילדיהן בידי מטפלות הקיבוץ.

ספר שבו נחשפו לראשונה הרגשות של אימהות  הילדים שגודלו בידי מטפלות על ברכי האידאולוגיה.

המונולוגים מגוונים. ניתן למצוא בספר דעות שונות על הורות שכזו. יש שטענו שהזמן אחה”צ היה קצר עם הילדים, והן אינן מתגעגעות לשנים האלו. יש שאמרו שלא ידעו על אפשרות אחת וקיבלו את “דין התנועה”.

יש שניסו להתעקש על השיטה והצליחו להיות נחושות ולישון לעיתים בבית הילדים כשילדיהם חלו. אחת גילתה שהטרידה אותה המחשבה איך ילדיה יוכלו לטפח קשרים עם אחיהם, כשכל אחד גדל בבית ילדים אחר.

האינסטינקט ההורי דוכא, הן לא שאלו שאלות, כי האידיאולוגיה היתה מעל לכל. חלקן טענו שהשיטה היתה טובה להן, ילדיהן גדלו בידי אחרים והן מצאו תמיד את זמן האיכות להיות איתם.

 אל לו לקורא לשפוט או לבקר את ההורים או את האידאולוגיה, שכן זו היתה השקפה העולם של הקיבוצים באותן השנים. המונולוגים מעלים אצל הקורא שאלות ביחס להיותו הורה בעצמו, מהי חשיבותו של ההורה בטיפוח הילד במשך כל שעות היממה. מה הביטחון שמספק ההורה לילדו בכל רגע במהלך היום.

הספר משובץ בפתקי  מטפלות הלילה שבהן רשמו הערות על הילדים, “יוסי בכה ב-12.15 וביקש לקרוא לאמא. למיקה היה חום גבוה וקיבלה אקמול. בכייה של הדס העיר את יוסי והוא ביקש שנקרא לאמא,נרגע כאשר אמרתי שאקרא לה.”

הפרק האחרון הוא אחרית דבר מאת פרופסור אריאלה פרידמן.

אחת המסקנות שלה מקריאת העדויות היא ״שכל זה לא רופף את הקשר ההדוק עם הילדים ואת תחושת השייכות המשפחתית החזקה״.

גם אם לפעמים רציתי שלכמה שעות מישהו ייקח את ילדיי ויחליף אותי, עדיין אני מעדיפה הורות צמודה, הורות שבה האם מעניקה לילדיה את נוכחותה כל הזמן. הורות שבה הילד הישן בחדר אחר יודע שהוריו נמצאים בחדר אחר ולא מטפלת.

״ יש דברים שמבינים רק עם הזמן. המילה אמא מעלה בי תמיד דמעות, דמעות על האמא שלא הייתה לי ועל האמא שיכולתי להיות ולא הייתי מספיק.״

הספר “ארבע שעות ביום” הוא ייחודי וחשוב שכן הוא מאפשר הצצה לנפש האימהות שילדיהן גדלו בקיבוץ בבית הילדים.

ארבע שעות ביום, אוריין צ’פלין

הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת אדום דק, 2020

תגובות בפייסבוק