הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ארבע שעות ביום – אוריין צ’פלין

אחד הזיכרונות הנעימים שלי מילדותי הוא זמן השינה שלי ושל אחותי. ישנו במיטת יחיד שממנה נשלפה מיטה נוספת. אבי ישן בין שתינו שר לנו שירים וסיפר לנו סיפורים. מעולם לא חשבתי שיש אפשרות אחרת במקום אחר במדינתנו.

כשילדיי היו קטנים אהבתי לשבת כל אחר הצהרים לשחק איתם וכשגדלו אהבתי  לשבת ולצפות בהם משחקים. זו היתה האופציה היחידה בשבילי. רק להיות איתם.

הספר “ארבע שעות ביום” כשמו כן הוא. ארבע שעות ביום שבו ילדי קיבוץ בילו עם הוריהם. ארבע שעות שבהן ההורים היו אחראים לילדיהם ולא המערכת הקיבוצית.

 אוריין  צ׳פלין גדלה בקיבוץ. בעת שהותה בטקסס באחד מקורסי הלמידה ,סיפרה על הלינה המשותפת בבית הילדים.  נשים שונות מתרבויות שונות שלא שמעו על הקיבוץ  ואידאולוגית החינוך שלו הביעו פליאה על כך שהאימהות השאירו את ילדיהן ללינת לילה. הן תהו איך פעלו והרגישו האימהות, האם האידאולוגיה גברה על הרגש האימהי ואיך אותן אימהות חשות היום במרחק של זמן.

אוריין צ׳פלין החליטה להקשיב לאימהות הקיבוץ. לבדוק במרחק של זמן כיצד השפיע על האימהות חוסר הטיפול הרציף בילד לאורך כל היום.

הספר “ארבע שעות ביום” הוא ספר מרגש המורכב מ 13 מונולוגים של אימהות שחוו את הפקדת החינוך של ילדיהן בידי מטפלות הקיבוץ.

ספר שבו נחשפו לראשונה הרגשות של אימהות  הילדים שגודלו בידי מטפלות על ברכי האידאולוגיה.

המונולוגים מגוונים. ניתן למצוא בספר דעות שונות על הורות שכזו. יש שטענו שהזמן אחה”צ היה קצר עם הילדים, והן אינן מתגעגעות לשנים האלו. יש שאמרו שלא ידעו על אפשרות אחת וקיבלו את “דין התנועה”.

יש שניסו להתעקש על השיטה והצליחו להיות נחושות ולישון לעיתים בבית הילדים כשילדיהם חלו. אחת גילתה שהטרידה אותה המחשבה איך ילדיה יוכלו לטפח קשרים עם אחיהם, כשכל אחד גדל בבית ילדים אחר.

האינסטינקט ההורי דוכא, הן לא שאלו שאלות, כי האידיאולוגיה היתה מעל לכל. חלקן טענו שהשיטה היתה טובה להן, ילדיהן גדלו בידי אחרים והן מצאו תמיד את זמן האיכות להיות איתם.

 אל לו לקורא לשפוט או לבקר את ההורים או את האידאולוגיה, שכן זו היתה השקפה העולם של הקיבוצים באותן השנים. המונולוגים מעלים אצל הקורא שאלות ביחס להיותו הורה בעצמו, מהי חשיבותו של ההורה בטיפוח הילד במשך כל שעות היממה. מה הביטחון שמספק ההורה לילדו בכל רגע במהלך היום.

הספר משובץ בפתקי  מטפלות הלילה שבהן רשמו הערות על הילדים, “יוסי בכה ב-12.15 וביקש לקרוא לאמא. למיקה היה חום גבוה וקיבלה אקמול. בכייה של הדס העיר את יוסי והוא ביקש שנקרא לאמא,נרגע כאשר אמרתי שאקרא לה.”

הפרק האחרון הוא אחרית דבר מאת פרופסור אריאלה פרידמן.

אחת המסקנות שלה מקריאת העדויות היא ״שכל זה לא רופף את הקשר ההדוק עם הילדים ואת תחושת השייכות המשפחתית החזקה״.

גם אם לפעמים רציתי שלכמה שעות מישהו ייקח את ילדיי ויחליף אותי, עדיין אני מעדיפה הורות צמודה, הורות שבה האם מעניקה לילדיה את נוכחותה כל הזמן. הורות שבה הילד הישן בחדר אחר יודע שהוריו נמצאים בחדר אחר ולא מטפלת.

״ יש דברים שמבינים רק עם הזמן. המילה אמא מעלה בי תמיד דמעות, דמעות על האמא שלא הייתה לי ועל האמא שיכולתי להיות ולא הייתי מספיק.״

הספר “ארבע שעות ביום” הוא ייחודי וחשוב שכן הוא מאפשר הצצה לנפש האימהות שילדיהן גדלו בקיבוץ בבית הילדים.

ארבע שעות ביום, אוריין צ’פלין

הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת אדום דק, 2020

הנוסעת האחרונה” ספרה החדש והמרגש של טל ניצן”

“הנוסעת האחרונה” הוא ספר רגיש ואנושי קצבי ומרתק על בדידות ואהבה.

יש בו מתח, יש בו כאב, יש בו בדידות, יש בו אהבה, ויש בו חמלה.

נינה סימון בנבנישתי, על שם הזמרת שאמה העריצה, היא נערת שליחויות על אופניים. יום אחד בעודה מתגלגלת ברחובות תל אביב פוגע בה רכב יוקרה “מורח”, אותה על האספלט והורס את אופניה. המפגש הקטלני הזה מוביל אותה לעבודת שליחויות חדשה. לא רק לעבודה חדשה, אלא גם להיכרויות עם אנשים ובעיקר הכרות מחודשת עם עצמה. עם נינה שלימדה את עצמה להתחבא.

גירושי הוריה בגיל ההתבגרות גורמים לכעס העצור בה להתפרץ בדרכים שונות וכואבות ולא היה מי שיעצור אותה. יש בה כעס על אמה שנטשה אותה בביתה שלה, ועל אביה שמופיע רק ככסף בחשבון הבנק שלה.

נינה מרגישה את כאב הבדידות, שמלווה אותה מתקופת הנעורים. בדידות שחשבה שהיא רק תקופה והפכה להיות קבועה. לְבדות נחרצת פסקנית כמו חרם.

״כאילו הבדידות הקשוחה שלי מצאה את המקום שנועדה לו.”

מפגש אקראי עם נערה בשרותי הטרמינל בנתב”ג לאחר שחזרה מחו”ל מוביל אותה לסיחרור קצבי וגורם לנו הקוראים למתח שבו לא נרצה להניח את הספר מהיד. יש בספר מתח, יש בו המון קצב ותחושה של תנועה, נינה מתגלגלת על אופניה ברחובות תל אביב ואנחנו איתה. הקצב המסחרר של האירועים בונה עלילה מרתקת אנושית וכואבת.

לא אספר לכם לאן התגלגלה נינה, כדי לא לפגום במתח העלילה והקריאה. מה שכן זוהי עלילה הבנויה היטב, עלילה מהודקת  עם דמויות שאינן שטוחות.

אי אפשר שלא להתאהב בנינה, הבחורה הרגישה הנדיבה בעלת הלב הרחב שלימדה עצמה להסתתר ולא לצפות לכלום בחייה ובטח שלא לטוב. נינה שמלמדת את עצמה איך להתמודד עם הלבד ועם החיים.  נינה צמאה לאהבה שלה אינה זוכה בביתה. נינה היא זו שחולפת על פנינו על מדרכות העיר מבלי שנבחין בה ונדע מה היא מרגישה.

יום אחד בגינה הציבורית  אומר לה אדם מבוגר  “בסופו של דבר את אדם שעושה בחירות נכונות רואים עלייך.” משפט שנותן לה תקווה ואמון בעצמה.

טל ניצן היא משוררת ואי אפשר שלא לחוש זאת בקריאת הספר, הפואטיקה הלירית מורגשת במשפטים עדינים, רגישים, תיאורים מיוחדים ובעיקר צירופי מילים המביעים רגש. מילים כאילו קטנות המתארות את נינה גורמים לנו, הקוראים לחוש אותה לידנו.

״האביב סילק את השרידים של החורף והשמים נצבעו בתכלת עמוקה של העונה הקצרה. בקרוב ידהו, ויתחיל להיערם האבק הצהוב שלא יישטף במשך חודשים, האור העדין יתחלף בצריבה  פוצעת עיניים, אויר ידחס כמו דבק והמחנק של היום לא יפוג גם בלילה.״

טל ניצן מתארת את הצד האחורי של תל אביב. תל אביב היא לא רק בתי קפה ומסעדות, תל אביב היא גם עיר של בריונות, עובדים זרים, אלימות, עוולות. אבל תוך כל זה יש אור והאור הוא אהבת האדם והאנושיות.

עלילת הספר “הנוסעת האחרונה” היא קולחת והמתגלגלת בדיוק כמו רכיבה על אופניים ברחובות תל אביב. לקראת הסיום נעצרה לי הנשימה מפחד, כי יש מתח בספר, למרות שאינו ספר  מתח.

“הנוסעת האחרונה”  הוא ספר שיש בו בדידות משוועת  לאהבה, ביקורת על הורות שאינה מכילה, המון חמלה ותקוה.

פנו לכם זמן, כי  אי אפשר להניח את הספר.

הנוסעת האחרונה, טל ניצן

הוצאת עם עובד, 2020

 

לעשות מקום -ספרו האישי והמרתק של אוריאל קון

“לעשות מקום” הוא ספר ישיר גלוי ואמיץ שנולד מכאב פרידה.

“את החלל שנפער בתוכי אוכל למלא על ידי הליכה בחלל אחר.”

החלל האחר הוא הכתיבה, הדמיון, המחשבה והידע שאגורים בו. בעזרת הכתיבה מגלה אוריאל קון את יכולת ההיפרדות מחוויית הפרידה שלו מאשה שאהב.

תנועתו במרחב התודעתי היא כמו רחיפה בחלל אין כוח כבידה. כלום לא מושך אותו מטה, אלא רק מגביה עוף ואנחנו איתו.

הכאב הופך להיות חלל אחר.

אוריאל קון בנשמתו הוא אמן, ארכיטקט. וכך הוא בונה את מחשבותיו. כמו הבניינים שצומחים מהקרקע ונטועים מול האדם, כך המשפטים שלו צומחים מהלב, מהכאב ועומדים מול הקורא שמתרגש לגלות את מכלול הרגשות של הכותב. והרבה רגשות יש בספר.
הרגשות לא מובעים רק במילים אלה מלווים בציוריו של אוריאל עצמו.

זה אינו ספר עלילתי, זהו ספר מחשבות, תיאור רגשות, בדיקת גבולות פיסים של מקומות וגבולות אישיים.

אין כאן סיפורי עלילה בדיוניים עם גיבורים הרואיים, אלא סיפורים אישיים אמיתיים עם גיבור מציאותי. מחשבות ומשימות שהטיל על עצמו על מנת להשתחרר מכאב הפרידה.

הכתיבה הביאה לו מזור, הוא מגלה שהכתיבה היא מפלט עבורו.

״ בא לי לומר אקח אתכם לטיולים…מה שיעלה יעלה מתוך המרחב, מה שאדבר אדבר מתוכם של חללים.״

אני מכורה לספרי תשע נשמות. את “לעשות מקום” רכשתי מיד עם צאתו. “אקרא כמה עמודים” חשבתי לעצמי. “הכמה” עמודים הפכו לכל הספר, מדף לדף, מרשימה לרשימה הגעתי מרותקת  לסיום.

אוריאל קון יודע לכתוב, יודע להביע רגשות אישיים חושפניים. כקוראת לא פגשתי בתיאורים סוראליסטיים ומדויקים המצליחים לרגש את הקורא. דעותיו לא רק מרגשות בפתיחות שלו אלא מגלות לנו משהו על עצמנו, על החשיבה שלנו.

אוריאל קון מביע את הגיגיו כמעט על הכל, על ארכיטקטורת השיכונים המכוערת לדבריו, על ספרים, אומנות, יוצרים שאותם הוא מעריץ בשל גאונותם, על חברות ואפילו על יצריות ותשוקה.

 כן. גם מביא את  מחשבותיו על אפלייה באגפים בעירייה כנגד אוכלוסיה ערבית, על כך ששילם מחיר על התבטאותו.

אפילו על סיגריה ומהותה יש לו מה לומר,

״הסיגריות מאכלסות את המרחבים הלימינליים האפורים של החיים, לפני שיחת טלפון, בין שינה לערות….״

דעתו על הפלאפל הצחיקה אותי, כמי שגדלה על ברכי הפיתה מגלה שלאדם שלא נולד כאן הפלאפל הוא  ״ שק הפתעות המכיל כל דבר וכל דבר נופל ממנו אם תעז לאכול אותו בהליכה.״

טיילתי איתו בנאפולי, אתונה, רודוס, כרתים ירושלים המערבית והמזרחית קיבלתי הצצה למשפחתו החמה בארגנטינה. אבל הטיול העיקרי היה במוחו.״ מה שאני מציע הוא סיור בראשי הרעוע״

הספר “לעשות מקום” נפתח בכאב הפרידה ממריאל, כאב שהותיר בו חלל. כאב ששיתק אותו וכל מה שרצה היה לכסות עצמו ולחכות לתרופה למחלתו.

הספר מסתיים בטיול דמיוני של מקומות מציאותיים. ״אני לא בהרקיליון, אבל הייתי ואני עדין בכרתים אבל עזבתי.״ אלו  מקומות שבהם חיפש את עצמו ומה משמעותה של מריאל עבורו.

“לעשות מקום” הוא ספר המבקש מהקורא מחויבות, לעשות מקום בלב למחשבות של הכותב, או לכותב עצמו, או אולי הכותב עושה לנו הקוראים מקום בליבו והוא ביראת כבוד פָּרק את ליבו בפנינו כדי שנעשה לו מקום.

אני יכולה להתפלמס עם הספר ועל הספר רבות, זה ספר שיש לקרוא כמה פעמים. ספר חכם ומחכים, מרגש ומצמיח.

ממליצה לכם לעשות לו מקום, מקום חם.

לעשות מקום, אוריאל קון

תשע נשמות 2020

פרפר במחסן – שולמית לפיד

ליזי בדיחי עברה מבאר שבע לתל אביב במיוחד כדי להוציא אותי ממשבר קריאה וכאבי גב שלא ידעתי כמותם.

“פרפר במחסן” הוא ספר חכם שבו שולמית לפיד אינה עושה הנחות לאף אחד ומענישה את כל מי שמגיע לו להיענש. ככה זה בספרות הרעים משלמים את המחיר.

אלישע, סופר ששקוע בעצמו, גרוש, אב לבן, הבן וגרושתו חיים בקיבוץ. אלישע נשוי בשנית, לדורית  העובדת כאשת מחשבים חריפה בבנק. היא זו המפרנסת אותו ומממנת אותו על מנת שיכתוב. לאלישע ודורית בת קטנה.

אלישע סיים זה עתה לכתוב ספר “פרפר בטוקיו” והוא משוכנע שזה הספר הטוב ביותר שכתב. תוך כדי חלומות על הצלחה ופרסום נגנבת יצירתו הנפלאה ומשוכתבת מחדש על ידי סופר צללים שמעביר את העלילה תהליך של חזרה בתשובה. הספר מקבל צביון דתי. כמה חיוכים עלו על פני בקריאת ספר הצללים שנגנב, עלילה שבה יש  אברכים ואהוב יהודי, עגלון ואלוהים  יתברך.

 במקום חגיגות פרסום והשקות  מוצא עצמו אלישע מואשם על ידי המו”ל בגניבה ספרותית. אלישע שאינו יודע מי גנב את יצירתו (אנחנו הקוראים יודעים מיד בדפים הראשונים של הספר) מחפש את האשם. לשם כך הוא פונה למשרד עורכי דין, שבו עובדת ליזי בדיחי כבלשית. ליזי בדיחי עזבה את עבודתה כעורכת “הזמן דרום” כי האינטרנט השתלט על העיתונות, הגיעה לתל אביב והתחילה  לעבוד כחוקרת אצל חנה רגב.

חנה רגב אומרת לאלישע ״ מי שונא אותך עד כדי כך שיחליט לפגוע בך במקום הכי כואב, זה צריך להיות מישהו שמכיר אותך ממש טוב.״

יופיה של העלילה החכמה היא הידיעה. יש גניבה ספרותית. יודעים מי גנב ומה המניע. אבל הקורא סקרן לדעת איך ליזי בדיחי תגלה את הפושע ואיך יגיב הסופר כשיתפס הגנב, והאם הגנב יבוא על עונשו.

בתוך חקירת הספרות עולה חקירה נוספת שבה קמים לתחייה, באבו, ורות פרלמוטר גיבוריה של שלומית לפיד מיצירותיה הקודמות.

זה אינו רק ספר בלש אלא ספר ארספואטי. כסופרת ותיקה ומוערכת דנה שולמית לפיד במהותה של הספרות. בספר היא מתדיינת על הכתיבה, איסוף הרעיונות או יותר נכון מארב הרעיונות, ישיבה בכוח לכתוב, פסבדונים, גניבות ספרותיות, קנאות סופרים והשאלה הנצחית למה הסופר כותב? התשובה היא, כי הוא מוכרח לכתוב.

בהומור ציני היא לועגת למבקרים הספרותיים שמוצאים מילים מסובכות כדי להסביר את מחשבותיהם על יצירה.

שולמית לפיד רקחה עלילה עכשווית קצבית שבה היא משתלחת כמעט בכל. מענישה בוגדים, מביעה דעתה על סופרים ואהבתם העצמית, יש גם אמירות פוליטיות, דקות אומנם, אך הן נמצאות. יש ביקורת על החברה, על השלטון, על היחס שלנו  לעובדים הזרים.

את הספר “פרפר במחסן” אי אפשר להניח מהיד, ספר שמעלה חיוך וגם מחשבות ותהיות עלינו כבנו אדם.

ממליצה מאוד.  

פרפר במחסן, שולמית לפיד

הוצאת ידיעות ספרים, 2020

נובלה לירית – אנמארי שוורצנבך

“נובלה לירית” כשמה כן היא נובלה הכתובה כליריקה.

שירה צריך לקרוא לאט ואפילו כמה פעמים כדי להבין את משמעות המילים והצרופים זאת כדי  לעקוב אחר חוט מחשבתו של המשורר ואולי לנסות ולבנות עלילה.

“נובלה לירית” של אנמארי שוורצנבך כשמה כן היא, נובלה הכתובה כליריקה, שמה מרמז לקורא את אופן הקריאה. וכיצד עליו לקרוא את הפרוזה שלפניו. באיטיות.

קריאה איטית, קריאה בלשית, קריאה שבה האירועים נחשפים אט, עד שבסיום יש תמונה שלמה ו… צריך שוב לקרוא את הנובלה על מנת לארגן את המחשבות.

בחור צעיר ללא שם, ממשפחה אמידה ומכובדת המיועד למשרה דיפלומטית מתאהב בסיבילה, זמרת קברט. התאהבותו נואשת עד כדי כך שהסובבים אותו אומרים אמרו לו שבגלל סיבילה הוא התכחש לכל מעלותיו.

אהבתו אליה הופכת לאובססיה. הוא ממתין לה בכל ערב בדלת הקברט על מנת לקחת אותה במכוניתו לטיול בברלין.

״כבר כמה שבועות לא חשבתי על שום דבר פרט לסיבילה.״

וכיאה לספרות הרומנטית סיבילה אינה מחזירה לגיבור אהבה.

הנובלה היא כתב היד של הגיבור שבה הוא כותב את מחשבותיו. הכתיבה היא כתיבה לירית ורגשית, לפעמים יש חוסר סדר במחשבות ועל הקורא לקרוא באיטיות כדי להבין את  נפשו של הגיבור.

״רגלי משוטטות כה וכה ורגשותי אינם מתבררים לי״

אהבתי את תיאורי העיר של הגיבור, את יופיו של הטבע כמטאפורה אישית לנפשו.

״המים זרמו תחתינו בשצף ובעוצמה, פני המים הוארו באור קלוש, והיה אפשר לראות את הגלים מתנגשים ומתנפצים במערבולת גועשות. מעל נפרשו השמים בדממה, ואנחנו נתלינו בינהם, כמעט במנותק מהאדמה.״

תיאורי הטבע מהווים השלמת פערים לנפשו המיוסרת של הגיבור. תיאורים שהם פנינים כשלעצמם, תיאורים ממוססי לב ויחד עם זאת פוצעים בגלל כאבו של הגיבור.

 את הנובלה ניתן להבין במספר רבדים, רובד ראשוני של נובלה אשר נכתבה בראשית המאה הוא על אהבה נכזבת בין בחור לבחורה. אבל המשמעות האמיתית של הטקסט  כפי שציינה  הסופרת אנמארי שוורצנבך  לאחר פרסום הנובלה היא, שהגיבור הוא למעשה גיבורה וסיפור האהבה הוא בין שתי נשים. אנמארי שוורצנבך היתה ידועה כלסבית, הנובלה פורסמה בשנת 1933שבה עלו הנאצים לשלטון ואהבה חד מינית היתה אסורה.

״דווקא יכולתי לחיות עם סיבילה. אכן העולם לא היה מסכים איתי והיה מעניש אותי. יש חוקים, אמר אריק.״

תודה למתרגמת  שירי שפירא על התרגום המופלא ועל דבריה באחרית דבר שנתנו אור על היצירה.

נובלה לירית מהפנטת הכתובה ברגישות וכאב. נובלה שבה המה אינו חשוב אלא האיך.

רק בקריאה שניה ניתן להתענג על הכתיבה המופלאה והפואטית.

נובלה לירית, אנמארי שוורצנבך

מגרמנית, שירי שפירא

הוצאת אפרסמון 2019