הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

גריי של לאוני סוואן הוא ספר ססגוני ואחר

יש לי חיבה גדולה לתוכים וביחוד לאלו החכמים מביניהם.

הספר “גריי” הזכיר לי את אהבתי לבעל הכנף החכם הזה.

לפני שנים כאשר הכלבה שלנו נפטרה, לא הסכמתי לכלב נוסף. הבן למד וחקר על תוכים והחליט לבחור בקוקטיל אפור עם ציצית צהובה. “הוא לא ילכלך, לא צריך להוריד אותו למטה והוא יהיה בכלוב.” כלום ממה שהבטיח לי הבן לא התקיים. התוכי עף בבית (הבריח אפילו גנבים) לכלך הכל כולל את הרווח של קלידי הפסנתר, אכל מחברות וספרים וכמעט התחשמל מחוט חשמל. אבל מה? הוא שרק נפלא המון מנגינות ובייחוד אזעקה של מכונית.

אליוט, סטודנט באחד הקולג’ים הידועים בקיימברידג’, נמצא מת על המדרכה  מתחת לקפלה של קינגס קולג’. ההשערה המתבקשת היא כי אליוט שהיה מטפס קירות, מעד או התאבד.

ד”ר אוגוסטוס  הף  חוקר הקשרים, אמונות טפלות וחשיבה מאגית היה החונך של אליוט. אוגוסטוס הף  סובל כנראה מהפרעת O.C.D רגל שמאל לפני ימין. נועל 3 פעמים את הדלת.

הספר נפתח באפיזודה משעשעת, מנקת החדרים מגיעה בריצה היסטרית לחדרו של אוגוסטוס ומפריעה לו בכתיבת מאמר, לטענתה רוחו של אליוט נמצאת בחדר שלו. אוגוסטוס בחוסר עניין מגיע לחדרו של אליוט, “רוח רפאים, רוח רפאים” הוא שומע את קולו של אליוט, “מטומטם” ממשיך הקול, לאחר חיפוש הם מוצאים את גריי התוכי האפרורי של אליוט מתחת לשמיכות.

גריי הוא תוכי אפרורי המוכר לנו כג’אקו, תוכי ג’אקו נחשב לחכם בבעלי המקור, הם רגישים, קשורים לבעליהם, ללא חברה הם עלולים להיכנס להתקף חרדה ולמרוט את נוצותיהם. הם מחקים קולות וצלילים בדיוק רב, אוצר המילים שלהם רב והם מדברים עם הסביבה. למה הסבר כזה מפורט? כי גריי של אליוט מתגלה כחכם. כאשר הוא פולט את המילה רוצח, אוגוסטוס מבין שכנראה אליוט נרצח.

מכאן הספר הופך להיות ספר בלש עם גיבור בלשי, אוגוסטוס ועוזר צמוד, גריי היושב לו תדיר על כתפו. התוכי בשבילו כרגע הוא ״עזר מחקר רב ערך לחקר ההתנהגות והדיבור.״

הספר “גריי” בנוי לפי מתכונת ספרי בלש, אוגוסטוס מנסה לדעת כיצד העלילה והגילוי צריכים להתבצע. -דבר אחד יוביל אותו אל העובדות, הקורבן. כלומר עליו לנסות להבין את דמותו של אליוט. מה חיפש ולמה הסתכן בשעת בוקר מוקדמת בטיפוס על חומות הקפלה.

מערכת היחסים של אוגוסטוס וגריי גורמת לאוגוסטוס ללמוד לא רק על אליוט, אלא בעיקר  על עצמו. תוך כדי לימוד ובילוש על אליוט מתחקה אוגוסטוס אל עצמו. אוגוסטוס הקפדן, אוהב הסדר, הכפייתי, והנקי מתחיל להכיר בעובדות אלו. התוכי גורם לו למהפך, חדרו אינו מסודר, ליכלוך ואוכל בכל מקום. מאדם שהיה שקוע בעצמו ובמחקריו הוא הופך להיות אדם רגיש יותר, מתחיל לדאוג לתוכי, מייבש אותו, מדבר אליו מתוך חשש שיכנס לדיכאון.

יעברו כמה ימים עד ששניהם יחד יגיעו לפתרון התעלומה. ואין רק תעלומת רצח בספר, יש אהבה, קנאה, תככים חשדות, גניבות.

לאורך כל הספר  שר גריי  את שירה של ליידי גאגא “גא-גא-או-לה-להה” כשאוגוסטוס  לא ידע מה לעשות הוא הציע לו “שחק את המשחק” וכשהיה בבעיה אמר לו “רומן רע” וכשהתרגז היה אומר בקולו של אליוט “סתום את המקור”.

״התוכי לא היה כלל וכלל מכונה מדקלמת חסר שכל, הוא היה פילוסוף אפור קטן״

 הרצח והבלש שבספר לא עניין אותי במיוחד, מה שאהבתי בספר היא מערכת היחסים והקשר שנוצר בין גריי לאוגוסטוס ולסביבה. גריי החכם ידע תמיד מה לומר, הוא שאל את השאלות הנכונות ובכך הנחה את אוגוסטוס לפתרון. גריי אומנם  לא דיבר משפטים ורעיונות פילוסופים, אך המילים הבודדות שאמר לאוגוסטוס, חיקוי הצלילים והקולות שעשעו אותי מאוד. בכל פרק חיכיתי לדעת מה הוא יגיד ולמי, איזו חוכמה תהיה לו במהלך השיחה. אני פשוט התאהבתי בציפור האפורה והמתוקה. גריי שאינו אפרורי, אלא ססגוני, חכם ועושה הרבה בלאגן ומוביל לפתרון התעלומה.

“קח ענב, קח אגוז” אמר גריי ללא הרף ואוגוסטוס פיצח את אגוז התעלומה.

ספר כיפי’ קריא, מהנה, שהגיע אלי בדיוק בזמן וגרם לי לצחוק.

גריי, לאוני סוואן

מגרמנית, ארז וולק

עריכה יונתן ניראד

הוצאת עם עובד 2019

כי היום עובר, חיי עם יעקב שבתאי – עדנה שבתאי

“כי היום עובר” הוא ספר ממואר הכתוב באהבה, אהבה לאיש ,אהבה לזוגיות, אהבה למדינה, אהבה לאומנות.

כתיבת ביוגרפיה או חיים עִם במרחק של זמן אינה מלאכה קלה. הכתיבה עלולה לסחוף את הכותב לסוג של נוסטלגיה מתרפקת או לחלופין להתחשבנות.

עדנה שבתאי כתבה את חייה עם יעקב שבתאי ברגישות ובכנות וחשפה את אהבתה לצידו של מי שנחשב כאחד היוצרים המוכשרים שהשפיעו על הספרות העברית.

עדנה שבתאי בחרה בשורה “כי היום עובר” מהשיר  “לפנות ערב” לשם ספרה שאותו היא מגדירה חיי עם יעקב שבתאי.

שירו של יעקב שבתאי הוא שיר אהבה וכך גם  הספר. עדנה שבתאי כתבה את חייה עם יעקב שבתאי באהבה רבה, אהבה לאיש, אהבה לזוגיות, אהבה למדינה ואהבה לאומנות הכתיבה.

 בכנות ובישירות, חשפה את חייה עם אהוב ליבה מגיל חמש עשרה.

באוגוסט 1950 כאשר הגיעה לבית הוריה בקיבוץ מרחביה לפנות ערב ראתה אותו, “נער שנראה כגבר-גבוה, רחב כתפיים, ותלתלים שחורים שפוכים לו על מצחו.” הוא עמד נבדל מחבורת הנערים של השומר הצעיר. עדנה הופנטה “מהעוצמה שקרנה ממנו ולכהות האפלה שבפניו”.

זה היה רגע מכונן בחייהם המשותפים, מכאן נקשרו חייהם יחד. שישה ימים בילו עד שחזר לתל אביב.”התזכרי אותי?” שאל. עדנה לא שכחה מאותו היום ועד עתה.

לאחר שחזר לתל אביב שולח לה יעקב שבתאי מכתבי אהבה, אוי, כמה התרונן ליבי לקריאת מילות האהבה האינסופיות ששזר לה יעקב. התפעלתי מיכולתו להביע רגשות חמים ועצומים כל כך בגיל צעיר. הוא כינה אותה “צוציקית” והוא? בשנה גדול ממנה. נדמה לי כי במכתבים אליה נִטע הזרע לכתיבתו הרגישה בספריו.

לאחר שנישאו חיו בקיבוץ מרחביה. באירוע היובל לקיבוץ כתבו והלחינו הוא וחבריו שירים, זו כנראה היתה ההתחלה הספרותית שלו, זו התשובה לשאלתה, “איך צמח אותו נער ספורטאי לסופר ומחזאי שיצירותיו חותרות לפענח את החידות הנצחיות של חיי האדם.”

עשר שנים חיו בקיבוץ עד שגמלה בעדנה ההחלטה לעבור לתל אביב ויהי מה. יעקב היה בתל אביב במהלך השבוע לצורך כתיבה. את הפחד מקשיי קיום וחוסר פרנסה פטרה בכך שהיא זו שתדאג למחייה והוא ישקוד על הכתיבה וכך היה. החלטה שאולי גבתה ממנה את מחיר ההתפתחות שלה.

החיים בתל אביב של ראשית שנות השבעים היו שונים מחיי הקיבוץ, ביתם הפך להיות מוקד התכנסות של אנשי התיאטרון והספרות.

אהבתי לקרוא על תל אביב של פעם של שנות השבעים, שכבר אז נשאתי עיניי אליה, הרחובות הקטנים, העצים, הנוף לים, בתי הקפה ואנשי התרבות.

החיים נראו לשניהם טובים, הם רכשו דירה קטנה מול הים, עדנה עבדה ויעקב כתב, עד שהחיים נחצו. יעקב שבתאי עבר התקף לב שהותיר אותו ללא כוחות ועם פחדים מרובים מהעתיד. סכנה נשקפה לחייו.

בתיאורים רגישים מתארת עדנה שבתאי את התקופה. את הפחדים והלבטים הזוגיים שלהם. היא דואגת לו לשקט פיזי ונפשי מחשש שהוא עלול לקבל התקף נוסף.

מנחם פרי שייסד באותה תקופה את החוג לתורת הספרות הכללית, זיהה בכתיבתו של יעקב שבתאי כתיבה רעננה ומעמיקה ,כתיבה שונה בסיפורת העברית והזמין אותו למסור לו את כתב היד לספרו שייצא לאור בהוצאה שאותה הוא מתעתד לייסד.

מעתה הוא יקדיש 5 שנים לכתיבת הספר “זיכרון דברים” שהתפרסם בשנת 1977ספר שזכה לכינויי, “הספרות העברית לפני “זיכרון דברים” ולאחריה.” כתיבת הספר לוותה בידיעה שימיו שלו הולכים ואוזלים.

אני זוכרת כסטודנטית לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב את ההתרגשות המהולה בהערצה של כל המרצים לַספר. לא היה שיעור אחד שלא דובר בו, עד כמה הוא מהפכני ואחר.

“כי היום עובר” הוא ספר לירי, פואטי על אהבה עוצמתית, אהבה שעדנה טרחה לשמור ולשמר גם ברגעי משבר. היא זו ששמרה על התא המשפחתי באהבה רבה.

הקריאה בספר הותירה אותי נרגשת מול עוצמת האהבה. היא מצהירה שיעקב היה האיש שהכי אהבה בעולם. תהיתי עד כמה היא אהבה אותו ובאילו עוצמות שהיתה מוכנה לוותר על רצונותיה שלה מול אנוכיותו שלו. אפילו על רשיון נהיגה ויתרה, כיוון שאמר לה כי הוא עלול לחטוף התקף לב אם היא תאחר. או ויתור על לימודים על מנת להמשיך ולפרנס את המשפחה. דוחה את  כתיבת הדוקטורט כדי שיתפנה לכתיבת ספרו השני. ״ אני זקוק לך אני זקוק לך ולמידה שלמה של ביטחון בך ובכל מה שנוגע לקשרים שבינינו״.

עדנה שבתאי לא רק פתחה את ליבה וסיפרה על חייה עם יעקב שבתאי, אלא שיתפה אותנו בהבאת מכתבים אישיים שכתב לה. מכתבים מרגשים, שלרגע קינאתי ביכולת ביטויי רגשותיו ואהבתו. שיתפה גם את לבטיו הרבים לגבי עריכת הספרים וכמה מאמץ רגשי נדרש ממנו לשנות, להוסיף, לערוך ולכתוב מחדש.

 היא זו שהיה מתייעץ איתה ומביא בפניה את הטיוטות. היא ידעה לפנות עבורו את כל המרחב על מנת שיכתוב. אני מניחה שרבים יתהו מדוע והאם היום יש נשים שכאלו. אך השאלה אינה צריכה להישאל. מהספר עולה כי עדנה שלמה עם הבחירה שלה.

בספר הזה היא מנסה להעביר לנו את החיים לצד, ליד ענק כריזמטי שסביבו נאספו אנשי רוח. נשים הוקסמו ממנו, סופר בעל יכולת לשזור את הפרטי בלאומי ולהפך. יעקב שבתאי היה מבין הסופרים הנטורליסטים הראשונים, ידע להבליט את האבסורד. מה שהעסיק אותו בכתיבתו הוא תנועת הזמן, משמעות החיים. משמעות החיים לעומת כוחו של המוות. לכן נדמה לי שהחיים לצידו לא היו קלים והיא הצליחה לשמור על משפחה וזוגיות.

ביוגרפיה או ספר ממואר שמרבית פרטי החיים ידועים לנו, יחודו של הספר הוא נסיון למצוא הסבר כיצד צמח לסופר משפיע, או איך חמותי היתה אומרת, “מניין צמחו הרגלים”.

ממליצה.

כי היום עובר, חיי עם יעקב שבתאי, עדנה שבתאי

הספריה החדשה, 2019

אנשים נורמלים – סאלי רוני

“אנשים נורמלים” הוא רומן  אוניברסלי על בדידות, התבגרות, ניכור חברתי ורצון לשייכות.

יש בו תיאור מרגש של התאהבות נעורים, תמימות לצד חוכמה. מגושמות ליד זריזות תנועה.

מריאן וקונל, שני מתבגרים הלומדים בשנה האחרונה שלהם בתיכון בעיר קאריקלי. שניהם שונים אחד מהשנייה. קונל בן לאם יחידנית שמוצאה ממשפחה עבריינית, הוא תלמיד מצטיין, ספורטאי מוכשר והנער האהוד בשכבתו. מריאן לעומתו גרה באחוזה עם אמה המנוכרת ואחיה. היא חכמה ושקדנית אך דחויה מבחינה חברתית. אין לה חברות ואין לה אף עניין בכך.

לוריין, אמו של קונל, עובדת בבית של מריאן, שם הם נפגשים ומפתחים מערכת יחסים אחרת ושונה ממה שאנו מצפים שתהיה לשני בני נוער. הם יסתירו את הקשר ביניהם בגלל הבדלי המעמדות הכלכליים והחברתיים. הם יכנו את הקשר שלהם “סידור”. לאחר שסיימו את התיכון שניהם עוברים לדבלין, שם מתהפכים היוצרות. קונל קודם, במקום אחד הרגיש עליון, מרוצה מעצמו, אנשים העריצו אותו. עכשיו כשעבר לאוניברסיטה מרגיש לא רק שאינו שייך, אלא שאף אחד לא יודע עליו כלום ולא יודע מי הוא. ״ עכשיו כששמו  לא הולך לפניו הוא מרגיש בלתי נראה, חלול.״

מריאן לעומתו עוברת מהפך, משנה את המראה החיצוני והופכת להיות מקובלת ואהודה.

למרות השינויים שהם עוברים, מערכת היחסים נשארת מקובעת במתכונתה, שניהם מסתירים את יחסיהם ואת העובדה שהם מכירים.

העלילה מתרחשת במשך השנים 2011-2015 שנים שבהם יתבגרו שניהם ומערכת היחסים תיקח אותם לכיוונים שונים. זהו ספר שמתאר תקופה ומאפיינים של חבורה בגיל ההתבגרות. חוסר שייכות, רגש נחיתות. חברים שלועגים ומנמיכים אחד את השני וגורמים לחוסר ביטחון. בני נוער ששותים המון וכמעט כל הזמן, כמעט בכל דף. מעשנים, מסניפים.

מין דור אבוד חסר יכולת לתקשר, דור  ללא מחויבות, דור שיש בו הדחקת רגשות אינטימיים. על ההתנהלות הזו מריאן וקונל משלמים מחיר, הם אינם מגלים את הרגשות האמיתיים שלהם אחד לשנייה. “הרגשות הם מחוץ לתחום” כך אומרת מריאן  ובכך מפסידים מערכת יחסים תקינה. כל אחד מסתיר את דעותיו ופוגע בחברו מבלי להתכוון.

הספר כתוב כמעט ללא תיאורים חיצוניים של הסביבה או של הטבע. כל הספר הוא התכנסות פנימה של הדמויות ותיאור החיים הפנימיים שלהם וחוויותיהם האישיות. קיימת תחושה של איפוק, כתיבה מעט אינפורמטיבית. תחושות הגיבורים נמסרת לנו על ידי המספרת, הקורא לא לומד מתוך הדמות את הרגשות, אלא ממה שמדווח לו. כל זה כדי ליצור ריחוק, לנסות להעביר את תחושות הדור הנוכחי, מצד אחד הם חשופים, מצד שני אינם מראים רגשות אינטימיים. הם פשוט גמלונים בניסוח רגשות. היו רגעים שהרגשתי מחנק מהגיבורים ומההתנהלות שלהם.  בכך הצליחה הסופרת לעורר בי את הבנת התחושות של בני הנוער.

המונח “אנשים נורמלים” מעורר ציפייה שהדמויות ברומן תהיינה נורמליות, לאחר התהייה הפנימית של הקורא עולה שאלה פילוסופית מהו נורמלי? האם ניתן למתג אנשים ולכנות אותם נורמליים? מהי התנהגות נורמטיבית?

מריאן וקונול שייכים לדור ה-Y  דור המילניום. דור שאינו מתקבע , נע וזז ממקום למקום, בעל ידע טכנולוגי, מה שגורם כנראה לניכור והדחקת רגשות. לכן כל מה שהיה נורמלי עד לדור הזה הופך להיות אנורמלי. מריאן אומרת. “אני לא יודעת מה הבעיה איתי, למה אני לא יכולה להיות כמו אנשים נורמלים.”

היה לי קשה לקרוא את הספר ברצף, אולי מרחק הגיל, אולי האין עלילה, אולי הרגיזו אותי הגיבורים. אני הייתי בצד של לוריין, אמו של קונל  שאינה מבינה את מערכת היחסים ביניהם “אתם יוצאים או לא?”

במהלך הקריאה כעסתי על הדמויות ולא הבנתי את התנהלותן. אבל מיד התעשתי וחשבתי, שאין לי זכות לבקר או לשפוט אותן. כל מה שאני צריכה כקורא הוא לנסות להבין את הדמות, אני אבחר להתנהג אחרת. בסיום הקריאה הבנתי את ההתנהלות שלהן, שאינה שונה מכל בני דורם.

מי שרוצה עלילה מרתקת לא ימצא אותו בספר, מי שרוצה להבין את הדור הנוכחי מוזמן לקרוא ולמצוא בו עניין. ספר הכתוב היטב ומתאר במדויק את נבכי הנפש ואת התנהגות הגיבורים.

אנשים נורמלים, סאלי רוני

מאנגלית, קטיה בנוביץ’

הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה. 2019

בואי – אורלי סיגל

הדמויות של אורלי סיגל באו והתיישבו לי בלב, פצעו ושרטו את עורי. קראתי את הדמויות, כאבתי אותן והתבוננתי פנימה אל עצמי לחפש אחר כוח מנחם עבורן, אלא שהכוח המרפא היה אצלן.

אורלי סיגל בראה דמויות כואבות, התמודדות עם הכאב הובילה אותן לכוח ויכולת התמודדות. הן צמחו מתוך הכאב.

שלוש נובלות, שלוש דמויות ולכולן סוד  שהן נושאות אותו שנים. סוד ששמור עמוק בתוכן עד ש… עד שיום אחד יוצא החוצה והופך את חייהן.

שלוש נובלות שעוסקות בהורות.

בנובלה “חממה” הגיבורה שרה, אלמנה הגרה במושב בבקעת הירדן. חייה אינם קלים, היא מנסה לשמור על החממות שהשאיר אחריו בעלה. מתוך פעולות היומיום אנחנו מתוודעים אליה, ולאירוע מעברה שאותו היא מנסה למחוק או לפחות להסתיר. את המחיר על כך משלמת שרה ביחסיה עם בתה.

בליל הסדר בשירת “אחד מי יודע”, היא שואלת את עצמה שאלות ורק שאלה אחת תלויה ואינה מניחה. את התשובה תמצא בעצמה, היא תאסוף כוחות ותעמוד מול הסוד באומץ.

בנובלה “בואי” אנחנו מתוודעים לקצינת משרד הביטחון המתמודדת עם ניסיונות להרות. כיוון שהיא נשאית של מחלה גנטית היא חייבת לעבור הפריות שוב ושוב עד שהעובר לא יהיה נשא גם הוא.

זוהי נובלה טעונה, אמיתית, נובלה הקורעת את הלב.  ייסורי הגוף של הגיבורה מובילים לייסורי נפש. ״כוח רצון זה לא לצאת לחודשיים למשלחת טיפוס, זה לחסל את הגוף לאט לאט רק בשביל להביא ילד״.

אומרת בגלוי את מחשבותיה על טיפולי ההפריה, אפילו את השנאה לנשים בהריון.

מתארת את כל השלבים של הפרוצדורה והכאבים בשפה ישירה נטולת התייפות. במילים אמיתות  ונועזות. בעיקר את הפחדים, את החששות מחוסר היכולת להורות ולהפוך אותה ואת בעלה למשפחה. הפחדים מכך שהוא עלול לקום ולעזוב לטובת אחרת, צעירה ופוריה.

כאבה של הגיבורה כל כך מורגש, הצער כואב ושורט את הגוף. ומתוך הכאב צץ ועולה סוד מהעבר, סוד שיוביל אותה להבנה וצמיחה.

בנובלה השלישית “פס חם” הדמות הראשית היא גבר, עומר, שף שנועד לתהילה, שף שלמד בצרפת ומבלי ידיעתו השאיר אחריו סוד. היום הוא מתמודד מולו וצריך לקבל החלטות.

סוד הוא בעל ארס הרסני, לרגע נדמה שסודם של הגיבורים יאיים על חייהם ויהרוס את ההווה והחומה שבנו, אך לא. אורלי סיגל ביד מיומנת מצליחה להוביל את גיבוריה באומץ אל התבוננות מול האמת. הן ידעו לקבל החלטות נכונות, לא החלטות קלות אבל החלטות חכמות ומציאותיות.

אהבתי את האומץ שלהן, את האמת הפנימית שאינה אחת, את הלבטים ואת הבחירות שעשו.

הכתיבה של אורלי סיגל נפלאה, רעננה  ואחרת. יש בה הרבה אומץ להביע מחשבות שהן “הס מלומר”. התיאורים שלה מציאותיים וציוריים יחד. היא בוחרת במילים שמציירות מצב כמו ״שמש בודדה וגאה בין ימים של חורף שתלטן.״

שמות העצם חוגגים  והופכים להיות ישות עצמאית, “בחיבוק שלה יש בעיקר אבזמים קרים ומעיל עור.” ההורמונים של הגיבורה הופכים לדמות אנושית.

שלוש נובלות הכתובות באומץ רב ובתיאורים מציאותיים וציוריים, תיאורים  מדויקים. שלוש נובלות המאוגדות יחד בחוכמה אנושית ובאמת פנימית של הדמויות.

ממליצה בחום.

בואי, אורלי סיגל

הוצאת כנרת זמורה, 2019

שי אספריל ו”השופט” אצלי בסלון הספרותי

כמה חיכינו לפגישה עם שי אספריל, רצינו כל כך לדעת על אריאל, זאביק, מרסל ולמה סו נעלמה לנו כל כך מהר. הסתקרנו על הבחירות שלהן. על קבלת ההחלטות שלהן שהובילה את העלילה לאן שהובילה.

שי אספריל בשקט עדין ובבטחון סיפר לנו על עצמו כילד שבילה שעות בספרית נווה שרת ת”א. המעבר להוד השרון  גילה לו עד כמה הספרייה היתה משמעותית עבורו. הרצון לכתוב ספר נטע בו כשהמורה בכיתה א’ פרסמה ספר, כבר אז ידע שהוא רוצה לכתוב. אימו אפילו שכרה לו מכונת כתיבה.

שי גילה שכתב  בתקופות שונות בחייו, ובזמן לימודיו באוניברסיטה פרסם סיפורים קצרים.

ברומן “השופט” העסיק אותו היחס שבין אמת ושקר, וחופש הבחירה. לטענתו סוד הוא כמו שקר ואפילו אכזרי יותר מבדיה שנאמרת, הסוד הוא הרסני. הדמויות בספרו נעות על התפר  שבין אמת ושקר. הדמויות לוקחות אחריות וגורלות על חייהן.

שאלנו וחקרנו אותו על הדמויות, מדוע אריאל כל כך רצה להיות שופט. מדוע בחרה אימו לומר לו את מה שאמרה לפני מותה.

רצינו לבדוק האם יש פרטים ביוגרפים בספרו, התשובה הפתיעה אותנו, הספר אינו על חייו, אלא על מה שמעסיק אותו.

האם ידעת כיצד יסתיים הספר? “לא”, ענה לנו שי , “לא היה לי מושג”.

משפט הפתיחה של הספר הדהד במוחו זמן רב והוא ידע טרם הכתיבה שזה יהיה החוט הראשון. על פרק הסיום שלטענתו שנוי במחלוקת אמר שזהו פרק שיש בו חסד.

שי ריתק אותנו במשך שעה וחצי, סיפר על עריכת הדין, על בית המשפט, על עצמו, על כך שהספר נכתב יחסית בזמן קצר, נתן דעתו על עבודת הסופר והיחס לקורא.

רציתי לשאול עוד הרבה שאלות, לדעת איך הדמויות חיות איתו ביומיום במהלך הכתיבה, איך הוא עורך את הכתיבה, אבל הזמן אץ לו וטס כל כך מהר שנשארנו עם תהיות ושאלות למפגש נוסף.

לסיום אפיזודה מצחיקה. בתחילת השיחה, אמר שי לאחת המשתתפות ,”את היית המורה שלי למתמטיקה .” אני תהיתי עד כמה הגיוני הוא שהמשתתפת היחידה מהוד השרון תהיה המורה למתמטיקה של שי. ואם אין קשר לצרופי מקרים, גורלות, ולספר “השופט”  אז מה זה?

תודה לך שי אספריל על בוקר נפלא, מעשיר ומחכים. מחכים לספר הבא ולמפגש נוסף.

סקירה שלי על השופט של שי אספרילהשופט

ארץ אחרת , ספרו הנוקב של ג’יימס בולדווין

עלילת הספר “ארץ אחרת”, מתרחשת בשני מקומות, הארלם  ופריס. הארלם היא ארץ אחרת עבור הלבנים החיים במנהטן, ופריס היא ארץ אחרת עבור האפרו אמריקאים של אמריקה.

ואולי בולדווין מדבר על ארץ אחרת שעליה הוא חולם, שאותה היה רוצה לראות. ארץ שבה הלבנים והאפרו אמריקאים יחיו יחד ללא הבדל. בעיקר ארץ שבה הלבן יבין את כהה העור.

זהו סיפורה של חבורה, סיפורה של אמריקה בשנות החמישים.

 רופוס, הדמות המאחדת בין אנשי החבורה הוא נגן ג’אז שהיה בעברו נגן מצליח, כיום הוא נמצא בשולי החברה. הוא אינו עובד, הוא אלים וזועם. רופוס פוגש בליאונה, צעירה לבנה, גרושה, אם לבן ומעוררת בנפשה. עכשיו כשהם זוג הוא עומד מול תהיות. אנשים מסתכלים, ״ורופס הבין שלא חשב כלל על העולם הזה ועל כוחו לשנוא ולהרוס״ רופוס מכה אותה ומְכַלֶה בה את כל זעמו הפנימי על העולם. הכעס העיקרי שלו הוא שהאדם הלבן יכול לנהל מערכת יחסים עם כהת עור, אבל כהה עור לא יכול לנהל מערכת יחסים עם לבנה. מערכת היחסים הקשה מדרדרת אותו לבחירת קשה.

חבריו ומשפחתו המומים מהאירוע ומנסים להבין את מניעיו. המשך העלילה מתמקד בחבריו ובסיפור האישי של כל אחד מהם. ויוואלדי חברו של רופוס הוא סופר מתחיל שאינו מוצא דרכו באומנותו. אריק הוא שחקן החי בפריס עם בן זוגו וחוזר להארלם, איידה אחותו של רופוס מנהלת מערכות יחסים עם חבריו.

לי נדמה שהחיפוש  אחר סיבת מותו של רופוס  הוא למעשה הניסיון לראות ברופוס מה הוא היה עבורם. לכל אחד זיכרון אחר ממנו. עבור כולם הוא מייצג את מה שהם הדחיקו, את הכעס והזעם על יחס החברה אליהם.

מערכת היחסים בין הדמויות  טעונה רגשית ומינית. מערכת יחסים שמובילה לכאוס פנימי ביניהם.

הספר הוא מסמך חשוב על מצב השחורים בארה”ב לפני מרטין לוטר קינג ולפני מתן זכות הצבעה בכל מדינות ארה”ב. הוא מתאר את כאבם האישי של השחורים והזעקה הפנימית הכואבת שלהם על כך שלָָבן לעולם לא יבין. איידה אומרת לויואלדי שלעולם לא יבין איך זה להיות שחור.

“ארץ אחרת” הוא ספר על בדידות, בעיקר בדידות של השונה בחברה שאינה מקבלת.

 “אדם אף פעם לא נשאר לבד בניו יורק, עליו בכל זאת להיאבק בכל כוחו כדי לא לגווע מבדידות.״

ג’יימס בולדווין כתב את הספר לאורך שנים במספר מקומות בעולם. הספר מבטא את השקפת עולמו על מיניות, הומוסקסואליות, מצב השחורים בארה”ב ובעולם, מאבקים, ייסורים, חלומות שלא יתגשמו.

הספר אינו קל לקריא, הן בגלל נושאו ובעיקר בשל סגנון הכתיבה ומבנהו. קשה היה  להתחבר לדמויות האבודות והמיוסרות. קשה גם שלא לחשוב על אומללותן. בקריאת הספר הרגשתי שאיני יכולה לשפוט את הדמויות כיוון שמעולם לא חוויתי את מצב האפלייה שלהם.

אומנם הספר נכתב לפני למעלה מחמישים שנה וחל שיפור מזערי במצב השחורים בארה”ב, אך עדיין יש הרבה מה לתקן והרבה  להבין את נפשם ואת תחושת הקיפוח שמלווה אותם עד היום.

“ארץ אחרת” הזכיר לי ספר אחר, ספרו של קואטס ,”בין העולם וביני” שנכתב בהשראת ספרו של ג’יימס בולדווין, “The Fire Next Tim שאותה כתב כמכתב. בספרו פונה קואטס במכתב לבנו בן ה-15 ומגולל בפניו את תולדות הכעס העצור בליבם של השחורים. הפניה אינה רק לבנו הביולוגי, אלא לכל הילדים שנולדו בתקופה האחרונה, בתקופת עידן הגלובליזציה.

“ארץ אחרת” מביא את סיפורה של אמריקה, סיפורם של השחורים שלמרות היותם משוחררים מכבלי העבדות עדיין נתונים לכבלים הפנימיים שלהם ולכבלים של הלבנים בם.

בסיום הספר בשיחה בין איידה, אחותו של רופוס לוויואלדו, מאהבה הלבן היא אומרת :

״זאת הצרה עם כל התקופה והמקום האיומים האלה. ואני לכודה. ואין שום טעם להאשים את האנשים או את התקופה-כל אחד הוא בעצמו כל האנשים האלה. אנחנו התקופה.״

״את חושבת שאין לנו תקווה?״

״תקווה לא. אני לא חושבת שיש תקוה. אנחנו ריקים מדי כאן.״

“ארץ אחרת” ספר נוקב ,קשה, אך חשוב לקריאה. ממליצה.

מעט על הכריכה, הציור “איך סבתא רואה אותי ” של הצייר רונלד ג’קסון הוא חלק מסדרה. ג’קסון נולד בחווה בדרום ארה”ב. שרת בצבא. לדבריו הוא אינו צייר דיוקנאות, דרך ציוריו הוא מנסה לחקור את מורכבות האנושות, לכל אדם סיפור אישי שאותו הוא מראה ואותו מסתיר.

על עבודותיו באתרhttps://www.ronaldjacksonartworks.com/about

ארץ אחרת, ג’יימס בולדווין

מאנגלית, גיא הרלינג

הוצאת עם עובד 2019

המלצה שלי על הספר “ארץ אחרת” בתוכנית הרדיו של זהר נוי 106 FM.
אני בפתיחה.http://ארץ אחרת