הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

שיחות עם הילדה- ספר שירה הנוגע של יעל איזנברג

בקובץ השירים “שיחות עם היַּלְדה” מקיימת יעל איזנברג שיחות עם הילדה שהיתה. היום בהווה במבט מפוכח היא מביטה לתוך עיניה של אותה ילדה ומדברת איתה, היא עדיין זוכרת את מכאוביה של הילדה, את חוויותיה. הכל זכור, נצרב ומוטבע בה.

היום היא מנהלת איתה שיחות נפש. והשיחות? כואבות, שורטות, ומרפאות.

המפגש עם הילדה מוביל אותה לריפוי.

שירים שמחפשים בית, כך קראתי לשירים תוך כדי קריאתם. שירים שמחפשים זהות.

מתוך השירים ניתן לבנות ביוגרפיה, אולי אמיתית, אולי בדויה. זה לא חשוב ולא משמעותי, כי השירים נוגעים. אי אפשר להתעלם מהם.

שיריה כתובים כמו פרוזה לירית. מילים פשוטות, חיי יומיום בתוך תיאור הכאב והרגש. אהבתי את השירים שבהם  היא פונה ישירות אל הנמען. נתן לי לחשוב שהיא מנהלת שיחה פנימית עם מושא כאבה.

במבט ראשון השירים נתפשים כמלנכוליים, שירים שמביעים זיכרונות של כאב, אך בקריאה שנייה השירים מצמיחים אותה מחדש. אותה הילדה הכואבת יכולה לעמוד היום באומץ מול מה שהכאיב לה בעבר.

יעל איזנברג היא שחקנית ומוסיקאית מוכשרת, מה שניכר מאוד בספר השירים המינימליסטי שלה. ניתן להרגיש במוסיקה בין המילים והשורות. יש מקצב פנימי ומקצב מתמשך בשורות המילים. ניתן לחוש במנגינה פנימית, מה שגורם לקורא לעבור בטבעיות משיר לשיר. מעין מוסיקה מתמשכת.

יעל איזנברג משתמשת במטונימיות רבות המדגישות את הרגשתה, כמו למשל “הסלון מונח כפי שהוא, הכיסאות זזים ודוממים כשאני מביטה בהם.” או “וכוס הזכוכית העדינה שבידיו החלה להיסדק. השטיח החל להפרם.” החפצים מבטאים אותה.

חלק מהשירים בספר קצרים,  כמו מכתם, מעין אמירה קטנה שמאחוריה עולם מלא. “זה נכון יעלי, הכל נכון, אבל למען השם-מה זה משנה.”

או “היה נדמה כי ציפור בולעת את החדר”

חלקם הוא כמו סיפור מצומצם שהקורא הוא זה שאמור להשלים את התמונה והעלילה.

הספר מחולק לשניים. בית א בית ב’ ולא במובן של בתי שיר אלא בית מוחשי ובית סמלי. הבית שבו גדלה. “בדידות של שטיח,, סדק בקיר”. היום בהווה היא מדמיינת מה היה צריך להיות בו, באותו בית שגדלה. “שילדה צריכה אמא, לבכות גבולות ואיך תלטפי אותי בלי לגעת…”

אחד השירים הכואבים שבספר הוא השיר “עשרים ותשעה ביוני”. שיר שבו היא כותבת לאהובתה, “מזל שאת כבר לא חלק ממה שאני עושה….מזל שאת כבר לא יוצאת אתי לטיול…”

בשיר “גוף שני” נדמה בתחילה שהיא פונה אל גבר, אתה, עד שבאה השורה האחרונה ומפתיעה את הקורא. הפתעה שגורמת לקרוא את השיר פעם נוספת ולהבין את הבשלות של האשה מול הילדה.

בזמן קריאת השירים הבנתי עד כמה הילדה שמחה במפגש עם המבוגרת. שמחה על כך שהבוגרת יכולה לחבק אותה.

ספר שירים אישי וחושפני. ספר רגיש שגורם לקורא לפגוש חלק ממנו בהם.

אני אישית מצפה   לספר פרוזה פרי עטה של יעל.

שיחות עם היַּלְדה, יעל איזנברג

עורך, אלון בר

הוצאת פרדס 2019

מוזמנים להאזין לשיר שכתבה, הלחינה ושרה יעל איזנברג “קו הכאב” מתוך האלבום “אני יודעת שמדובר בסוף”. 

תגובות בפייסבוק