ספר שהוא דיון פילוסופי פנימי של הסופרת על משמעות הקיום. יצירה מדאיגה, מאיימת, יוצרת חוסר שקט ובעיקר תהיות מחשבתיות של הקורא, שנע יחד עם הסופרת על קיומו ומשמעותו בעולם האינסופי.

א.ז’. פסלת ,יוצרת, לא נשואה ובשל כך היא מרגישה חופשיה ומשוחררת. ז’.א. הן אותיות שמה שנמצאות על מזוודותיה. אותיות שאומרות לה איך העולם ראה אותה. ז’.א. מרגישה שעד אתמול הרגישה שפויה. עד הבוקר ההוא היא היתה מה שאחרים ראו.

ועכשיו, בזמן, כשהיא כותבת לנעלם, אולי לקורא, אולי לאהוב, אולי לאלוהים עצמו. ״אני חוששת להתחיל לחבר טקסט כדי שיבין אותי מישהו דמיוני ״  היא מרגישה שהעולם שבו חיה לא היה היא, ולא היה שלה. לא ממשי כך מגדירה אותו. היא היתה הדימוי של עצמה. עד אותו בוקר היא היתה מה שאחרים ראו. האני הפנימי שלה אבד.

מה קרה לה באותו בוקר ששינה את האני הפנימי שלה?

ז’.א מחליטה לנקות את חדרה של העוזרת שהתפטרה יום קודם. שישה חודשים ז’.א. לא ביקרה בחדר. היא פותחת את דלת הארון ומספרת, שלפני שהבינה מה קורה הלבין שערה והלבין ליבה. היא רואה למול עיניה ג’וק גדול מתנועע ומביט בה.

אותה חיה שמביטה אל תוך עיניה מערערת את שלוותה. מכאן היא מתארת את הג’וק לפרטי פרטים, חלקם לא נעימים וחלקם גורמים לה לפחד ואיום ממשי.

הג’וק אומנם ממשי, והקורא יתהה מה מטלטל אותה כל כך בכך שהיא עומדת מול ג’וק?

״האימה היא אני עצמי מול הדברים״ זו ההבנה שלה.

מראה התיקן ועמידתה בבדידות מוחלטת מול אותו יצור קדמון מעוררת בה מחשבות פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות בסגנון מודרני  של קאמי, סארטר ובסגנון הרהורי מחשבה של קפקא ואפילו “המערה” של אפלטון. אחרי שנים של עצמאות היא מגלה את הבדידות, ולא, זו אינה בדידות מאנשים, אלא בדידות מול העולם והטבע, חוסר האונים בהבנת הממשיות. ההבנה שלה באופן  הכי פשוט, מי היא מול היקום, כמו הג’וק.

יש אנשים שיוצאים למסע פיסי על מנת להבין את עצמם. ז’.א יוצאת למסע מחדר אחד לחדר אחר, ובכך היא מגיעה אל עצמה ואל התובנות שלה. בחדר הזה היא מרגישה כלואה, מחנק, מתגעגעת לבית שלה, למרות שהוא נמצא מחוץ לדלת.

לטעמי מטאפורות הלבנת השיער מראה על הזדקנותה הנפשית בעקבות המפגש עם הג’וק. לא בכדי בחרה הסופרת להביט מול ג’וק – החיה הנחשבת כנחותה, כמעוררת גועל וחרדה אצל אנשים רבים. מפגש עם חיה ירודה יוביל אותה לתהיות ומחשבות קיומיות. היא, אדם, היצור הנחשב לנעלה מבין בעלי החיים עומד פנים מול פנים מול היצור הנחות ביותר. המפגש מעורר בה מחשבות פילוסופיות על האדם הקדמון והחיה הזו.

היא עושה השלכה על הג’וק ומגלה את עצמה בעזרתו.

התשוקה אינה מינית כמו שעלולים לחשוב, זו תשוקה לחיים להבנת האני העצמי שמנהל את חייה. הבנה עד לסיום,

“סוף סוף השתרעתי אל מעבר לרגישות שלי.” “העולם אינו תלוי בי-זה האמון שהגעתי אליו.”

אופן הכתיבה של קלאריס ליספקטור הוא מיוחד ומעניין. הפרקים הקצרים והטעונים מחשבות מסתיימים במשפט שמהווה משפט פתיחה של הפרק הבא. טכניקת המשכיות והרגשה של מחשבות הנעות קדימה, כמעט כמו זרם תודעה.

המחשבות שלה על עצמה ועל העולם והתנהלותה מהוות השלכה של ליספקטור על הקורא. הקורא מהרהר גם הוא בקיומו. הצלחת העברת מחשבותיה יוצרות  חוסר שקט ובעיקר גורמות להרהורים פנימיים.

מברכת על מלאכת התרגום של מרים טבעון. תרגום ספר שכזה הוא אתגר. תרגומה הוא כמו ריקוד, היא מצליחה לשזור משפט למשפט באופן הכי טבעי שיכול להיות.

“התשוקה על פי ז’.א.” הוא ספר  למיטיבי ספר וקריאה. אין בו עלילה, הוא כולו מחשבות מעניינות שנכתבות כמו הבזקי אור צבעוניים על העולם. אי אפשר לקרוא אותו ברצף. הקריאה בו מאתגרת ומתגמלת.

ספר שדרך מחשבותיה של ז’.א לומדים להביט על העולם בעיניים פילוסופיות ויצירתיות.

התשוקה על פי ז’.א. ,קלאריס ליספקטור

מפורטוגזית, מרים טבעון

הספריה החדשה , 2019