הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

נבדה – ספרה הלירי של מיטל זהר

Spread the love

נבדה הוא ספר מיוחד. ספר אחר, ספר שאין בו עלילה ויש בו עלילה. ספר שאפיון הדמויות נאסף כמו טיפות טל לתוך כלי. ספר שהוא שבר ויש בו עולם שלם. מנות קטנות של שברי חיים.

הספר כתוב מכתמים קצרים, אפיזודות, מחשבות, עובדות, שברים של זיכרונות שעל הקורא לחבר כמו פזל וליצור עלילה.

מיטל זהר היא משוררת מה שניכר מאוד בספרה. “נבדה” היא פרוזה לירית של שברי זיכרונות והקורא מטייל ונע ביניהם כמו הגיבורה עצמה  בין עבר להווה בין מחשבה למחשבה. מרגישים את היותה משוררת בצירופי המילים בקצב הפנימי של הסיפורים, בצורה חיצונית של האנקדוטות.

“באוגוסט 1978 הוא התרסק לתוך תעלה בגבול המערבי של מדינת נבדה.”

לא היתה קופסה שחורה. התאונה נגרמה בגלל טעות  אנוש. הגיבורה, הבת, שנולדה הרבה אחרי אותה תאונה מנסה לפצח את אותה קופסה שחורה במהלך כל חייה. היא לא בודקת את התאונה אלא את מערכת היחסים במשפחתה.

בודקת למה התפרקה המשפחה, למרות שהמסגרת היתה שלמה למראית עין, בפנים הכל היה מפורק. בודקת מה הסיבות לשבר שלה.

כל מה שנותר לה הם שברי זיכרונות, כמו אותו מטוס שהתרסק והיא מחפשת בין שברי הזיכרון את יסודות הבית שלה.

האב היה טייס קרב במלחמת וייטנאם, אחרי כן נמסר שהיה טייס תובלה, או אולי נווט. האם נפטרה כשהבת היתה בצבא הותירה אחריה את בני המשפחה מופרדים לחלוטין. מערכת היחסים בין האם לאב, האב לבת והאם לבת היתה מעורערת, מפורקת, ניתן לומר מבולבלת ולא ברורה. האמא נקראת בפי האב, “אמא שלך” או בפיה של הגיבורה, “היא”. שמו של אחיה מופיע על צג הטלפון בשם פרטי ושם משפחה, “היה לו בן אחד שנשא את שמו, אבל הוא נשא את בנו שלו כמו מישהו שהולך עם חולצה הפוך.”

זה ספר על שברים של השלם בתוך הארעי, ספר על בדידות.

“אני חושבת שהוא האיש הכי בודד בעולם. ליבו מונח במדבר”.

ספר על זיכרונות. “ההתרסקות היתה על אמת, מוחשית מאוד היא נחרטה בו ובאדמה”.

כיוון שהמוח הקורא שלי רגיל לספרי עלילה עם דמויות, התפתחות, סיבוך והתרה, היה לי מאוד משונה לקרוא את האנקדוטות. לאט לאט מסיפור לסיפור הרגשות הצטרפו ונאספו וכשהגעתי לסיום הבנתי את הייחוד שלו ואת מלאכת המחשבת של מיטל זהר. היא הוליכה את הקורא כמו נווד בין זיכרונותיה ונתנה לו להיות בתוך הראש שלה. דווקא כתיבת המכתמים הקצרים שאינם נעים באופן ליניארי מותירה רושם ומחשבות רבות אצל הקורא. שעות אחרי שסיימתי את הקריאה (ספר קצר שנקרא במשך זמן מועט) התחילו לחלחל ולהדהד אצלי מחשבות על הנאמר בו, על אופן הכתיבה ומדוע בחרה הסופרת לכתוב כך את ספרה.

“הבית לָקַח”, ספר שיריה של מיטל זהר (2014) זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם ובשבחי הביקורת.

קראתי משיריה של מיטל זהר ואהבתי, המעבר לכתיבה בפרוזה מבורך ואני מחכה לספר פרוזה נוסף משלה.

נבדה, מיטל זהר

הוצאת ספרית הפועלים, 2019

תגובות בפייסבוק