“אדם כותב מתוך כאבו ” דן בניה סרי

מה עושים עם שדים מהעבר שיושבים במרתף הזיכרון ורק מחכים לרגע שבו יוכלו להתפרץ אל ההווה?

איה ומיקי שתי דמויות חבולות עם מטען מהעבר, נרשמים לסדנת כתיבה, המרצה הזכיר לי מנצח בתזמורת שיודע בדיוק מתי להצביע לנַגָּן ולתת לו סימן.

איה נשואה לבועז. מיקי נשוי לרויטל ויש להם שני ילדים קטנים. בסדנת הכתיבה הם נפגשים. כל אחד הגיע לסדנה מסיבותיו שלו. המפגש ביניהם ומטלות הסדנה חושפות אותם ומקלפות את הגלד של הפצע הישן.

שם הספר מסגיר את תוכנו. המפגש ביניהם יוביל לא רק למפגש עם העבר והזיכרונות אלא למפגש של שני אנשים כואבים.

איה הצעירה בת השלושים נשואה לבועז ולכאורה חייהם טובים. איה יודעת שיש לה שתי איות, זו מהעבר שהיא מדחיקה וזו בהווה הנשואה לבועז מעין מלאך שמכיל ומקבל אותה. אינו פוגע, אינו נפגע. בועז החכם והיציב שנותן לה מרחב תנועה ונשימה. ואולי זו הסיבה שהיא מוכנה להרוס ולבעוט בחומות שבנתה.

מיקי, עבר מזמן את שנתו הארבעים,גם לו משפחה, משפחה רגילה, אישה ילדים, מטלות יומיומיות ריבים ונחמות. אלא שמיקי אינו ישן בלילות, העבר צף ועולה ומטריד את מנוחתו. הוא ואשתו מאמינים שההרשמה לסדנת הכתיבה תיתן לו שלווה.

הספר כתוב כמו סדנת כתיבה, מחולק לפרקי המפגש של הסדנא ולנושאי הסדנא. כשקראתי את מטלות הפגישות עלה בי רצון לבצע את אותן המטלות החכמות והמפרות, לא בכתיבה אלא בציור (להמיר אומנות באומנות).

לא רק לפרקי המפגשים מחולק הספר, אלא גם לדמויות. בתחילה כל דמות נכתבת בנפרד ככל שהעלילה מתקדמת הדמויות מתחברות אחת לשנייה. כאילו מראות את הקשר והקריבה שנוצר ביניהם.

“אתם צריכים תחקיר.” אמר המנחה והם יצאו לחקור את עברם כל אחד בדרכו, איה בנבכי נשמתה המיוסרת והזיכרונות השבורים. מיקי בתחקיר מציאותי, פיסי, בנסיעות בחיפוש אחר אנשים מעברו.

מטלות הסדנא דוחקות את איה לעברה. איה הולכת על הקצה, מחפשת סיכונים וריגושים. קשה לה להתבונן מולה ומול אותן התמונות הצפות ועולות. שנים שהיא נלחמת לקבור את דמותה הישנה והנה מול מיקי היא מרגישה שהכל נשמט.

היא מדחיקה, פוחדת מהשדים הפנימיים ואילו מיקי כותב במרץ. כאילו היה צריך איזה אות מאותו מנצח שיגע בו ויעיר את כל השדים האפלים והמפחידים. ״מיקי קורא מה שהוא כתב, מצד אחד כתוב טוב מצד שני מופתע כאילו מצא מכתב אישי שמישהו אחר כתב וגילה אמת נוראה שקשורה בו עצמו״

איה אינה כותבת בתחילה, היא חוזרת להתנהגותה מהעבר שמאיימת למוטט את כל החומות שבנתה. ״אני עומדת על סף תהום ואין מי שימשוך אותי אחורה״.

ספר שבו יש כמה גיבורים: הדמויות, איה ומיקי, תהליך הכתיבה, תהליך ארספואטי וסדנת הכתיבה. לסדנת הכתיבה מקום ותפקיד חשוב בעיצוב הדמויות והעלילה.

גילוי, לפני למעלה מעשרים שנה השתתפתי בסדנת כתיבה בהנחיית דן בניה סרי וחיים באר. כל זה היה לפני שהיתה פריחה לסדנאות כמו שיש עכשיו. המשפט של דן בניה סרי “כל אחד כותב מתוך כאבו” מלווה אותי עד היום. משפט שמלווה גם את דמויות הספר “רומן”.

חווית הקריאה שלי היתה מורכבת. עקבתי בדריכות אחר הסדנא ולרגע היה נדמה לי שאני נמצאת בסדנא ועלי מוטלים השיעורים, המטלות היו חכמות ומפרות והותאמו בקפידה לתהליך של הגיבורים. הסדנא למעשה היא מטאפורה לתהליך שהגיבורים עוברים כמו למשל מטלת הפתיחה, שבה הגיבורים חיפשו איך לפתוח את מה שהם רוצים לומר או במובן המטאפורי, איך לפתוח את ליבם.

מעטים הסופרים בעלי היכולת להמחיש במדויק את חוויות הגיבורים. מיכל קובזמן מצליחה לאט לאט לקשור את נפשו וגופו של הקורא לגיבוריו. זו לא תהיה קלישאה אם אומר שהרגשתי את הכאב והייסורים של הדמויות. תאוריה של מיכל קובזמן כל כך מדויקים ואינם נופלים למטבעות לשון שחוקות, להפך היא ממציאה מטאפורות ותמונות חדשות מה שגורם לנו להבין היטב את נפש הגיבורים. לדוגמה “אבל ככה בשקט ובחושך, כשהוא מבודד כל רגש בפני עצמו ,יש בו אי נוחות, מרירה וצמיגית, כאילו מצא באמצע ביס משהו שלא אמורים לאכול.”

כך הרגשתי בקריאת הספר, חוסר נוחות, כאב של הגיבורים, רצון לחבק אותם, אבל לא עשיתי זאת כי ידעתי שהסופרת ביד מיומנת תוביל את גיבוריה במסע פנימי שלהם לשקט המיוחל.

מילה על הסיום, לאורך הקריאה שרטטתי לי סיום, מההכרות עם הגיבורים ידעתי מה יהיה בסופם. אכן, הסופרת הצליחה להביא את הגיבורים לחוף שלהם בתום המסע.

ספר מומלץ מאוד ואני מקנאה בכל מי שעומד לקרוא אותו.

ולי נותר לחכות לספרים נוספים פרי עטה של מיכל.

רומן, מיכל קובזמן

הוצאת כנרת זמורה, 2019