הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
שמיכת פרחים- ספרה האמיתי והמרגש של רותי גאון
“אלוהים לא ישים בפניך מכשולים שלא תוכל לעבור.”
לידה של ילד משלך היא כמו לידה מחודשת של עצמך.
הציפייה לילד היא כמו ניסיון של לידה מחודשת שלנו. אנחנו רוצים שלילד יהיה טוב יותר מאשר לנו, רוצים שהוא יהיה טוב מאתנו ,מוכשר מאתנו וימלא את הציפיות שלנו.
גיבורת הספר, חסרת שם ובעלה, מתן, מצפים לילד שלישי. ילד שיביא שמחה לאחר מותו של אבי, אביו של מתן. ילד שלישי שישא את שמו. אלא שהילד נולד עם “ג’ייאנט נבוס”, תסמונת נדירה המתבטאת בשומות חומות, שהן נגעים על העור ובתוך הגוף.
האשליה על ילד בהיר עור שייקרא אביה מתנפצת. מרגע זה חיי בני המשפחה משתנים. אף אחד מהם לא היה מוכן להתמודדות שכזו.
הגיבורה מבוהלת מהילד ומבוהלת מעצמה שוקעת בדיכאון, מתן, בעלה, “תופס את הפיקוד” ומצליח להוביל את המשפחה. הוא זה שמקבל החלטות על הטיפול בילד, כולל החלטות רפואיות. נפעמתי מההתנהלות שלו והאהבה האינסופית לילד ולאשתו. הגיבורה נעה בין סבלה האישי לזיכרונות ילדותה מהעבר שמציפים אותה.
רותי גאון, פרצה לתודעתנו בפוסט אישי ובתמונה מרגשת. היא סחפה מדינה לקמפיין חברתי. רותי גאון כתבה ספר מרגש רגיש, כואב ומצחיק. אומנם היא שינתה את שמות הדמויות, אך ברור שכתבה עליה ועל בני משפחתה.
בכנות ובאומץ לב היא משתפת אותנו עם כל מחשבותיה מהרגע של לפני הלידה. מהרגע שבו לא רצתה ילד נוסף, כי היתה עסוקה בקריירה. מרגע הלידה שבו כל חייה התהפכו עליה ועל משפחתם. מהתהומות שאליהם הגיעה.
כותבת בכנות אישית וחושפנית על חוסר היכולת להשלים ולקבל תחילה את בנה, את הקשיים הנפשיים שאיתם היתה צריכה להתמודד. אפילו מציינת את הרעיון שהציעו לה להשאירו בבית החולים. רותי גאון כותבת בלי הנחות ובלי התייפייפות על מצבה הנפשי הקשה. על הפחד שלה מהאנשים שיראו את בנה ינעצו מבט או ישאלו או חלילה יתרחקו. על הרגעים שבהם רצתה למות כדי להפסיק את הסבל.
“ידעתי טוב מאוד שאני סובלת, שאני רק רוצה שמישהו ידרוס אותי או שמשהו יעלים לי את הכאב.”
רותי מתארת את הלידה והימים שלאחריה, את השנה וחצי שבהם כמעט ולא תפקדה ובסיום את הכוחות שאזרה והבינה ש”לילד יש נשמה”. קיבלה על עצמה החלטות, אספה את עצמה ואת כל הכוחות וחזרה להיות אותה אשה ואמא לביאה שהיתה. אותה אשה בעלת חוש הומור ויכולת להביט על העולם בעיניים ורודות. לאורך כל הדרך שעשתה היא רצתה שלילד תהיה שמיכת פרחים, כמו השמיכה שהיתה לה בילדותה, שמיכה שתחמם אותו ותגן עליו מפני העולם החיצוני.
אלון הילד לימד אותה מהי חמלה ונדיבות. לימד אותה להפריד בין האדם לַמעשה ולחייך לעולם. לימד אותה לומר “שהוא ילד מיוחד עם הרבה צרכים.”
הכתיבה שלה נכנסת ללב. הכאב שלה מציף מצד אחד, אך מאידך אי אפשר לעזוב את הספר המרתק.
הספר נע בין עברה של הגיבורה, עבר קשה שאותו הדחיקה, לבין הווה קשה יותר.
ספר שכתוב ברגישות מופלאה ובהומור, לא יכולתי שלא לצחוק ולבכות ולצחוק שוב ושוב. כל משפט וכל בדיחה של הגיבורה נכנסו לי ללב ורוממו את רוחי. ממש כך. נתנו לי כוחות. וזו אינה קלישאה. בכל שלב של כאב והתמודדות הגיבורה רציתי לחבק אותה ולהגיד לה תודה.
רותי היקרה,
זכיתי לפגוש אותך ואת בנך ארז בשבוע הספר בכיכר רבין. את היית מדהימה. כן. אין מילה אחרת. הענקת חיוך לכל אחד והתרגשת מכל מי שרכש את הספר. החיוך החם והענק שלך, עיניי השקד החומות והיפות שלך מלוות אותי. ראיתי את ארז צוחק כשהוא מוקף בהמון אנשים ובהררי אהבה.
הספר שלך מצליח להביע את כל הכאב של כל מי שסובל, את נותנת לגיטימציה לכל סבל ולכל מחשבה שעוברת בראש מבלי להדחיק. שתדעי רותי, את זו, שנותנת כוחות למי שקורא את הספר ואת סיפורכם.
מודה לך על הכוחות והיכולות שהבאת וחשפת בפנינו. מודה לך על הספר הרגיש והנפלא, המצחיק והאמין שלך.
ועוד על העטיפה.
העטיפה של הספר נפלאה, לא רק בזכות הצבעוניות וטלאי הבדים הפרחוניים. אם תעבירו יד על ציור הכריכה תרגישו בחספוס ובמגע שונה בכל חלק פרחוני. אולי, כמו השומות שעל גופו של הגיבור.
מה שהטריד אותי הוא שם המחברת הכתוב בפינה תחתונה ובקטן. לדעתי רותי גאון היא ענקית, גדולה ביכולות האדירות שלה להכיל את בנה, ובעיקר את עצמה ולתת לבנה כוחות ואף לשאוב ממנו כוחות. שמה צריך להתנוסס ב-גאון.
שמיכת פרחים, רותי גאון
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2019