הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ה-א’ ב’ העברי לפי איריס אליה כהן

 בוקר של התרוממות רוח והגשמת חלום.

אלף – אוהל, בית – זה בית

גימל זה גמל גדול,

מהי דלת – זוהי דלת

שפותחת את הכל.

איריס אליה כהן פתחה לנו דלת רחבה אל ליבה ושיתפה אותנו ב 22 חוויות,22 תחנות בחייה.

זה היה בוקר של התרוממות רוח והגשמת חלום.

איריס אליה כהן האהובה והיחידה התארחה אצלי במועדון הספרותי. כבר שנתיים שאני מפנטזת על מפגש של איריס עם חברות המועדון. הבוקר איריס הגשימה לי את החלום.

זו פעם רביעית שאני שומעת אותה, ותאמינו לי, זו היתה כמו הפעם הראשונה.

 חברה  שלי   לי-את קוראת לה “מכשפת מילים” ואין מילה יותר מדויקת מזו. אצל איריס המילים מתגלגלות מפיה כמו מרגליות. מילה רודפת מילה, וכל מילה רהוטה ומדויקת. כל מילה נאמרת בעברית צחה ותקנית.

איריס סיפרה שלמדה לקרוא בגיל צעיר, כאשר שאלה ספר מהספרייה לאחר מספר שעות סיימה לקרואו וחזרה על מנת להחליפו באחר.

מגיל צעיר בערה בה אש הכתיבה, היא העיזה ושלחה מכתב לסופר הנערץ עליה.

לאיריס יש א’ ב’ מיוחד ופרטי משלה. במשך שעתיים, שחלפו במהירות היא העבירה אותנו בתחנות חייה המרתקים.

האות א’ מוקדשת לאהבה שבליבה של איריס, איך לא? היא אוהבת ה-כל: אוהבת טבע, אדם, את המדינה, כתיבה  ובעיקר את משפחתה. האהבה אצלה מתפרצת, למי שרוצה להבין מהי אהבה לפי איריס אליה כהן שיקרא את “גבר אשה ציפור” הנפלא שלה.

ג’-גלבי, ספרה שעוסק בחטיפת ילדי תימן.

ה’- הפואמה הודו.

י’- ירח. מילה המופיעה 400 פעמים בכל יצירותיה.

ט’- טיול לנהריה שלא היתה מוכנה לוותר עליו, אפילו בשביל קבלת פרס מהנשיא דאז, יצחק נבון.

וככה המשיכה לשוטט ולטייל, תוך כדי הנפת ידיים ושיחה נלהבת. (היה קשה לצלם אותה בתמונה ממורכזת) השיחה איתה ריתקה אותנו, ישבנו מהופנטים מהקסמים של המילים שלה, מהרעיונות ואין סוף הסיפורים האמיתיים. הרגשנו כאילו שחרזדה יושבת מולנו מספרת לנו עוד ועוד, והסיפורים אינם נגמרים.

איריס יקירה אהובה, אין מילים להודות לך על הבוקר החוויתי והנפלא, כל המילים תהיינה חיוורות מול שפע הצבעים והאנרגיות שהפרחת באוויר. מול סיפורי הילדות שלך שנארגו עם סיפורי ילדייך, נצבעו בצבעי החיים השמחים שבליבך.
המון תודה לך, מחכים לספר הבא שלך.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של איריס אליה כהן.

גלבי

פלא

גבר אשה ציפור

סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיניים

צִלו של בַּלדור, ספרו הפיוטי של שון

״ראיתי את היקום! הוא עשוי משירה״.

קראתי את הנובלה “צילו של בלדור” והיא עשויה שירה !!

יש משהו בספרות האיסלנדית שמשרה עלי קסם. במעט הספרים האיסלנדיים שקראתי, (כולם היו מצוינים) חשתי באווירת האיפוק, אווירה אפרורית, אווירה שבה האנשים אינם מדברים הרבה. האווירה המאופקת היא רק לכאורה, שכן הכל מבעבע מתחת לפני השטח, אולי כי איסלנד כולה סלעים היושבים על הר געש וגייזרים.

העלילה של “צלו של בלדור” מתרחשת במשך מספר ימים, ימים טעונים שבהם האנשים והטבע משחקים בתפקיד ראשי.

שתי עלילות מקבילות שיש ביניהן קשר. השנה היא 1883

צייד מיומן יוצא לצוד שועלה אדמונית נדירה, השועלה מנסה לתעתע בצייד על מנת להציל את פרוותה. “יצור מרהיב מאוד היה זה. כהה כעין אדמה, שעיר, בעל זנב עצום, תזזיתי למראה”.

הצייד והשועלה מפתחים ביניהם דיאלוג ללא מילים. “ההסבר היחיד הוא שהשועלה חזתה את כוונותיו”.

יומיים קודם לכן נקברה אשה צעירה בשם אבה. היא התגוררה בביתו של פרידריק, בוטניקאי, רוקח, אשר חזר לאיסלנד לפני שנים על מנת לחסל את בקתת הוריו שנפטרו ונשאר בה.

שתי העלילות, שלכאורה אין ביניהן קשר  נפגשות, מה מקשר ביניהם ואיך הן מתחברות ,לא אספר. את זה תקראו ותגלו בעצמכם. הסיום מפתיע ומצמרר.

אבל לא רק העלילה  היא זו שמחייבת קריאה, אלא בעיקר השפה והתיאורים שבספר.

לא אגזים ואומר שכמעט וכל משפט בספר הוא פנינה. צירוף מיוחד של מילים, מטאפורות מעניינות ותאורי טבע עוצרי פעימה.

“השלג הסתחרר סביבו וניתך עליו, והוא נדמה כעת לגדר אבנים חרבה”.

״שמש רפאים הוא השם שהצמידו המשוררים לחברם הירח״

“הערב רד על העמק. ליל חצי היום מתחיל לטפס במעלה ההרים. נדמה שהעלטה שלו נובעת מן הקבר הפתוח …שם מחשיך ראשונה, ואז נאפל העולם כולו”.

זוהי נובלה  אפית רגישה ועדינה. נובלה של קרח וחושך. נובלה שיש בה חושך  אנושי ואטימות חברתית. ביקורת חברתית נוקבת כנגד הכנסייה והפוליטיקאים באותה תקופה. ביקורת על החברה.  לצד הביקורת יש בו יופי עדינות ובעיקר חמלה כלפי האדם באשר הוא אדם. החמלה ואהבת האדם מתוארת באיפוק, אך ברגש רב וגורמת לקורא לשאול שאלות אנושיות מול חוסר הרגש. להזדהות עם הדמות ואפילו עם אותה שועלה נרדפת.

אני מכירה מעט מאוד מתרגמים מאיסלנדית לעברית. משה ארלנדור אוקון תרגם ברגישות לירית רבה את הנובלה הקסומה.

פנו זמן ותשקעו בתוך השלג והקור של איסלנד, הכפור ימס נוכח הכתיבה הלירית והפיוטית.

 לא תצטערו.

צִלו של בּלדור, שון

תרגום מאיסלנדית, משה ארלנדור אוקון

הוצאת לוקוס, 2019

ספרים איסלנדים מומלצים שקראתי,

גן עדן וגיהנום, יון קלמן סטפנסון. סקירה שלי כאן

גן עדן וגיהנום באותו האי. על  “גן עדן וגיהינום” של יון קלמן סטפנסון

 פרפרים בנובמבר,אידור אווה אולפסדוטיר. סקירה שלי כאן

פרפרים בנובמבר”, סיפור מסע ושחרור של אידור אווה אולפסדוטיר”

על שפת הים בקצה העולם, סולוויג אגרז

לגדול על מים, אשרה גרינבלט

 אני מברכת כל ספר ביכורים שנכתב ושמחה על כל אחד שאני קוראת. בכל ספר ביכורים אני מחפשת קול חדש וסגנון כתיבה אחר.

לגדול על מים של אשרה גרינבלט הוא ספר ביכורים  שכתוב באומץ. אשרה גרינבלט מטפלת ברגישות בנושא  התעללות מינית בחברה הדתית.

הכתיבה היא כתיבה ליניארית, הסופרת נעה בין התקופות בחייה  של הגיבורה, שמרית, בעזרת משלבי לשון שונים המתאימים לכל תקופה בחייה. מה שמראה ומחזק את ההתבגרות של הגיבורה. התפעלתי מיכולת המשלב  בתקופות השונות.

שלושה חלקים / שערים לספר. ספירת העומר, שמיטה, בין כסה לעשור .שמותיהם לקוחים מהעולם הדתי היהודי ויש להם משמעות מתאימה לתוכן החלק. שמרית גדלה במושב דתי. היא ילדה צעירה כבת שמונה. החבר הטוב שלה הוא אביב ,בן השכנים, הבית של אביב משמש כבית אומנה לנערים. שמרית נהנית לחמוק מביתה ולשחק עם אביב. עד שיום אחד היא נופלת קורבן להתעללות מינית מצד ילדי האומנה הבוגרים.

בחלק השני, שימרת נערה מתבגרת הלומדת באולפנא. הבנות סביבה מתכוננת לקראת יעודן בחיים: שידוך, נישואים והקמת בית. שמרית נושאת את סודה, היא אינה יכולה לספר עליו מה שמוביל אותה למצוקה נפשית. היא מסתגרת ואינה מעיזה לגלות דבר מעברה.

בחלק השלישי שמרית בוגרת, נשואה ,אם לחמישה ילדים. החלק הזה הוא הבשל מבין שלושת החלקים.  שפת הכתיבה מאוד לוגית. שמרית מתמודדת עם עברה.  האם תוכל להשתחרר ממנו?

הספר פותח בפנינו שער לעולם הדתי והמנהגים הלא כתובים שבו, אך בעיקר זהו ספר שפותח את צפונות הלב של אשה שעברה הכואב מנהל את חייה.

מבין חלקי הספר אהבתי את החלק הראשון של שמרית הילדה, הכתיבה המוחשית הצליחה להעביר לי את מחשבותיה ופחדיה של ילדה קטנה מפוחדת. את רגשות האשמה ובעיקר את הרצון לְרַצות. את החשש מהגילוי והכאב שבו.

כמו שאמרתי, ספר הכתוב על התמודדות עם נושא כואב באומץ ויכולת להסתכל על הפצע בעיניים ישירות. וזאת על מנת להבריא או על מנת “לגדול על מים.”

לגדול על מים, אשרה גרינבלט

ספרות עצמאית, 2019

אבל הלילה עוד צעיר ספר הביכורים המופלא של ליאת אלקיים

ספר ביכורים הכי לא ביכורים שקראתי. ספר בָּשֵל עם קול ייחודי. כתיבה נוקבת, חדה, כנה, מצחיקה. האירועים שבו ליוו אותי ולא יצאו לי מהראש כבר כמה ימים.אני והגיבורה מנהלות שיחות נפש ארוכות.

חכי הלילה עוד צעיר דולקים אורות העיר ואין עוד אפלה. כך שר אייל גולן.

תוספת המילה אבל לשם הספר גורמת לביטוי להשתמע לשני פנים, אפשר להמשיך וליהנות, או מתי יסתיים הלילה והאפלה שבה נמצאת הגיבורה.

שלושה אירועים מכוננים בחיי הגיבורה נפרשים בפנינו בשלושה שערים / חלקים בספר. שלוש נובלת המתארות שלושה מצבים שאנחנו משייכים אותם למצבים מרגשים, ירח דבש, לידה, מועדון לילה. אלא שירח הדבש  אינו כזה דבש, הלידה אינה משמחת, כי התינוקת נולדה טרם זמנה והיא בפגיה, והערב במועדון מזכיר לה שאינה רווקה בת שלושים.

ליאת אלקיים כותבת באומץ רב על החוויות האמיתיות של הגיבורה מאותם אירועים. מי שמתבונן מהצד יאמר “ואוו, אלו אירועים חשובים שהשמחה חייבת להיות נוכחת בהם”. אבל לא. ליאת אלקיים מנפצת את מה שהאחר חושב על האירועים וכותבת אותם בדיוק רב כולל רגשות מעורבים. פעם ראשונה שאני קוראת על מחשבותיה של הכלה לאחר החופה,  על האיפור שנמרח, על תלאותיהם בבית המלון, בחיפוש אחר מפתח החדר, על הרצון לרצות את הבעל ולא לפגוע בו, כדי לא לקלקל את הערב ובעיקר על השיכנוע האישי של הגיבורה, “בעלי, בעלי”. היום הזה שצריך להיזכר כיום מאושר מוצף באירועים בנאלים ואפילו מאכזבים.

הנובלה השנייה “מכונת היונקים” מתרחשת בפגייה בבית החולים. “שניידר אמא של” כך מכונה האמא, מוצאת עצמה אחרי ניתוח קיסרי עם פגה במשקל של קילו וחצי ורגלי גפרורים. לא רק שהאם כואבת לאחר הניתוח ומחפשת מזור, היא עצמה נתונה במאבק על חיי בתה.

לשניידר אמה של אין שם,  רק שיוך, מעכשיו היא שייכת לבתה ובתה אליה, מעכשיו הן מחוברות. שניידר אמה של(הזכיר לי את מעשה שפחה, שבו הנשים הן אמצעי).

אותו דיוק ופירוט מהחלק הראשון ממשיך גם בחלק השני. אמא של מתארת את כל השלבים במהלך הימים שלהן בפגיה, את הצינורות, את ניסיונות ההנקה, השאיבה, הסטריליות שהופכת להיות כפייתית. את הבעל הנוכח נפקד ובעיקר את בדידותה ואפילו חוסר האונים. מטרת הפירוט הדייקני היא להעביר לקורא את כל פרטי הסבל של הגיבורה ובעיקר את התחושה שאנחנו איתה בכל רגע נתון בתוך הסבל המתמשך.

הנובלה “מכונת היונקים” היא נובלה כנה וכואבת. נובלה מרגשת, מי שקורא אותה חש כיצד גופו מצטמרר. מרגיש את הדקות ובעיקר את התיסכול של הורה לילד בפגיה. הנובלה כתובה בעצב מושחז ומתובלת בהומור.

הנובלה השלישית, כתובה כמו משחק מחשב עם הוראות. “אם את רוצה לדעת…דפדפי לעמוד…אם סרבת לדרינק תמשיכי לעמ’…” הגיבורה העובדת בחברת סטארט אפ המפתחת משחקי מחשב מגיעה לבילוי במועדון. הפרק כתוב כמו משחק מחשב ומעלה חיוך. יש בו הומור חד  הפרק המזכיר את דלתות מסתובבות, מה היה קורה לו.

“אבל הלילה עוד צעיר” כתוב בכתיבה אינפורמטיבית. “כאילו” מסירת דיווח של האירועים, אבל רק כאילו, כי מתחת למידע שמוסרת הדוברת יש הר געש של רגשות, הר פועם. רגשות כנים של אשה החיה במציאות שלא תמיד היא שלמה להיות בה. הקורא מתבונן פנימה אל עצמו ואומר בליבו, מעולם לא דיברו על זה, אף פעם לא מצאתי את הרגשות הכנים האלו, רגשות שגם אני הייתי בהם כתובים בספר עם עלילה. ותאמינו לי הכתיבה של אלקיים אמיתית, כנה, כואבת ומצחיקה. היא מצליחה לחשוף את עצמה ואפילו לצחוק על עצמה. זה מה שאהבתי בספר.

ליאת אלקיים כותבת ברגישות לא סנטימנטלית, להפך, הדיוק שלה חד מתובל בהומור לפעמים שחור, לפעמים כואב.

קול ייחודי של סופרת המתארת את ההוויה הישראלית כפשוטה, ללא התנשאות, ובעיקר ללא רחמים.

ממליצה בחום על הספר המעניין והייחודי. ספר עם קול שונה, ספר שמתאר בפרטי פרטים את הרגשות והמצבים הכי הכי אינטימיים ואישיים שלנו.

אבל הלילה עוד צעיר, ליאת אלקיים

הוצאת, כנרת זמורה, 2019

האי, ג’אני סטופריץ

קריאה בנובלה “האי” של ג’אני סטופריץ תגרום לנו להתבוננות מחודשת בראיית העולם החיצוני והפנימי שלנו.

בן ואב נפגשים לפגישה אינטימית אחרונה בחייהם. הבן עזב את האי ובחר להתגורר בהרים. האב נשאר באי, קרוב לים שאותו אהב. עכשיו כשהאב חולה וקרוב למותו הוא מבקש מבנו לבלות איתו את הקיץ.

הבן חוזר לנוף ילדותו מגלה את השינוי  בחייו דרך הטבע ואומר כי המקום אינו כפי שהיה.

בימים המעטים של שניהם יחדיו מקופלים החיים בזעיר אנפין. כל אחד חושב מחשבות לעצמו על האחר. הבן חושב האם לגלות לאב על מחלתו, האב יודע ומבין שהוא עומד למות ורוצה לומר לבנו שעליו ליהנות מהחיים, מיופי הים.

המפגש המחודש בין האב לבנו מתואר ברכות ועדינות, אין בו התייפייפות סנטימנטלית, אין בו רצון להשביע את רצונו של האחר. יש במפגש חמלה ואהדה.

מנגד למחשבות ולדיבורים המעטים נמצא הטבע, האי שמשקף את הגיבורים עצמם. הטבע הנצחי מול אפסותו של האדם. התיאורים כמו ציוריים עדינים מלאים ביופי ואור. תיאורים שהם המילים הדמומות של האב לבנו. תיאורי האי הם המילים שאינן נאמרות ונשמעות, אך נמצאות באוויר.

“השמש שקעה מעבר לצדודית הנמוכה של הכיף שחבק את הנמל, והותירה בשמים אור חיוור של עצב ללא נחמה. שקיעה יוצאת דופן, השמש דלת גוונים, מצועפת באבק מוזהב, נעלמת כמעט ללא התראה. כל משב בריזה נפסק, והאוויר נותר המום ועייף”.

כוחה של הנובלה “האי” הוא באמירה הברורה של מהות קיומנו. של כאב ועצב הפרידה מהורה.

 “גרזן הגורל עקר את השורשים הזקנים מהגזע החדש שהמשיך לחיות”. משפטים פשוטים הכתובים ברגישות. אמירה ברורה תביא את הקורא להבנה שהכל ארעי בחיינו ועלינו ליהנות ממה שנצחי והוא הטבע.

יופייה של הנובלה הוא בכתיבה העדינה והכנה. בגילוי הרגשות והמחשבות הכי אישיות של הדמויות. הם כמו הטבע והאי חשופים לעוצמת הבריאה. אב, בן, אי קסום ומערכת יחסים מיוחדת. ספר שמהווה סגירת מעגל והבנה של משמעות קיומנו. קירבה אינטימית בין אב לבן, אינטימיות שלא תחזור במגע הפיסי. אינטימיות שתישאר חרוטה לנצח בזיכרונות.

אב ובן שכל אחד מהם מהווה שיקוף של השני, האחד מזכיר לאחר את נעוריו והשני מראה לו לאן פניו.

“בבת אחת ניתק צילו של האב מצילו שלו, הצל שעד אותו רגע התמזג בשלו, והוא נמלא חמלה כה עמוקה שעיניו התלחלחו”.

נובלה מופלאה ורגישה שצבטה לי בלב, כי לא זכיתי ליהנות מזקנתם של הורי, אבל לימדה אותי משהו עלי כהורה מול ילדי.

ממליצה בחום.

האי, ג’אני סטופריץ

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

תשע נשמות, 2019