קריאה בשיריה של ציליה דראפקין הותירו אותי פעורת פה. לא יכולתי להאמין שהשירים הארוטיים מלאי התשוקה נכתבו על ידי אשה לפני למעלה ממאה שנים ועוד ביידיש. לא שאיני חושבת שאשה אינה בעלת תשוקה, אלא שבתקופה שבה פורסמו השירים לא העזו להעלות על הכתב מחשבות שכאלה.

ציליה דראפקין נחשבת בעיני לפורצת דרך, לחלוצת השירה הארוטית שאף גברים לא העזו לכתוב בתקופתה.מעין יונה וולך של תקופתה.  שירתה אינה מוקפדת ומובנת כמו משוררים בתקופתה. (רחל )אין בהם חריזה, ואין מבנה שורות מסודר. בשיריה יש  פסיחות רבות  ומעברים משורה לשורה ללא הקפדה על מבנה תחבירי.(אני מתייחסת לשיריה המתורגמים, לא קראתי אותם במקור)

שיריה הם אישיים וכואבים, מלאי תשוקה לאהבה נפשית וגופנית. היא פונה ישירות לאהובה הנעלם, מתארת את תשוקותיה הכמוסות ואת מה שהיתה רוצה שיעשה בגופה. “את שתי ידי מסמר, את רגלי מסמר אל צלב, שרף אותי, את עצמך הבער, את כל גרוי- חיני תשאב.”

השיר “והיה כי ישוב מנודו”, הוא שיר שציליה דראפקין שלחה לגנסין (הנוסח של צליה נקרא “אם יבוא לעירי”) והוא ללא ידיעתה תרגם, עיבד אותו ושיבצו בסיפורו “אצל”. ציליה לא ידעה על כך מעולם.

השיר כמו שמופיע ב”אצל” כתוב בסירבול אופייני לתקופתו של גסין ואילו השיר המקורי של ציליה דראפקין כתוב כשיר מודרני כמו נכתב היום. השיר המקורי לטעמי הוא משובח יותר מעיבודו של גנסין.

שני נוסחים יש לציליה דראפקין  לשיר זה. המקור הראשון שנכתב בהיותה בת 19 הוא נועז, רענן, תמציתי ומרוכז. כמו שציינתי עולה על העיבוד הכבד של גנסין.

שיבוץ שירה של ציליה דראפקין על ידי גנסין בסיפורו קומם אותי. מנין היה לו האומץ ואף החוצפה ליטול שיר של משוררת פורצת דרך וללא ידיעתה לשבצו כתביו.

ציליה דראפקין נולדה ב- 1887, בבלארוס. בבית דתי מסורתי, בנעוריה עזבה את הדת. בשנת 1907 פגשה  את אורי ניסן גנסין והתאהבה בו. בעידודו והשפעתו החלה לכתוב שירים. גנסין שהיה מוקף תמיד בנערות-מכרות, אבל מעולם לא התאים לאהוב אשה, התעלם ממנה. גנסין עשה שימוש באירועים אלו ביצירותיו. לאחר נשואיה היגרה לארה”ב. ציליה, אשה נשואה בנישואים שגרתיים ,אמא לחמישה ילדים(אחד מהם נקרא אורי ניסן על שמו של גנסין) מוצאת ביטוי לתשוקותיה בכתיבת שירי אהבה וסקס. את שירייה כתבה ביידיש, חלקם תורגם לאנגלית.

הספר “ונשיקתי תהיה רוצחת” מחולק לשלושה שערים. בחלק הראשון בוחן מנחם פרי את אישיותה הנסתרת ואופייה הפנימי של ציליה. בעזרת דימויים חושניים מצליח להפוך את ציליה לאשה חיה ותוססת. “היא עצמה הופכת להיות התפוח האדום העסיסי המפתה את הגבר.”

בחלק השני מובאים סיפורה “בלה מאוהבת” וחמישים משיריה של ציליה דראפקין מתורגמים מיידיש ע”י בנימין הרשב ומנחם פרי. הסיפור “בלה מאוהבת” כמו שיריה פורץ דרך בנועזות שלו. הכתיבה האישית של ציליה תאוריה מלאי התשוקה של בלה היו חדשניים לראשית המאה.

החלק השלישי הוא זיכרונותיה של ציליה דראפקין על גנסין מיומנה האישי, מחשבות של ציליה על גנסין והתאהבותה בו, וכן חליפת מכתבים ביניהם, מאמר של בנימין הרשב על ציליה דראפקין ומאמרו של מנחם פרי על שירתה.

הספר הוא ספר חשוב שכן הוא גואל את שיריה המיוחדים של ציליה דראפקין. מביא אותם באופן ישיר אל הקורא הישראלי. השירים הם שירי אהבה מיוסרת, מלאי תשוקה. שירים מדויקים שאינם מותירים ספק בכאבה הגופני וברעבונה לאהבה.

כל מה שנותר לי הוא לצפות שכל שיריה יתורגמו לעברית.

מביאה בפניכם את אחד משיריה  המפורסמים

גברת הקרקס | ציליה דראפקין

אֲנִי גְּבֶרֶת שֶׁל קִרְקָס

וְרוֹקֶדֶת בֵּין פִּגְיוֹנוֹת

הַמֻּצָּבִים בַּזִּירָה

וְחֻדֵּיהֶם מַעְלָה.

גּוּפִי הַקַּל מִתְפַּתֵּל גָּמִישׁ,

נִמְלָט מִמָּוֶת־בִּנְפִילָה,

נוֹגֵעַ־לֹא־נוֹגֵעַ בְּלַהֲבֵי הַפִּגְיוֹנוֹת.

עֲצוּרֵי־נְשִׁימָה מִסְתַּכְּלִים בִּמְחוֹלִי,

וּמִישֶׁהוּ מְבַקֵּשׁ שָׁם עָלַי אֶת אֱלֹהִים.

לִפְנֵי עֵינַי בּוֹהֲקִים

הַחֻדִּים בְּמַעְגָּל שֶׁל אֵשׁ –

וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל.

עָיַפְתִּי מֵרְקֹד בֵּינֵיכֶם,

פִּגְיוֹנוֹת פְּלָדָה קָרִים,

אֲנִי רוֹצָה שֶׁדָּמִי יַלְהִיטְכֶם,

עַל חֻדֵּיכֶם הַמְּעֻרְטָלִים

אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל.

ונשיקתי תהיה רוצחת, ציליה דראפקין

הספריה הקטנה,הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019