הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

הדיירים של מונבלום, ספרו הרגיש והנוגע ללב של אדוארד לואיס וולאנט

Spread the love

הספר “הדיירים של מונבלום” הוא יצירה המשולה לסימפוניה. לכל דייר צליל ייחודי משלו ולגיבור הספר קול אחר ומיוחד. והמאזין ,במקרה הזה הוא הקורא ממתין לשמוע את הצליל האחר והמיוחד שלו.

הקריאה בספר “הדיירים של מונבלום”  היתה עבורי כמו שמיעת סימפוניה  של בטהובן בקונצרט.

הדיירים של מונבלום אינם גרים על הירח ואפילו לא חולמים להגיע אליו. הספר נכתב בשנת 1963 לפני נחיתת האדם על הירח. “הדיירים של מונבלום” חולמים לחיות בכבוד, חולמים שהצנרת בביתם תתפקד והביוב לא ייסתם.

ארווין ונורמן מונבלום הם שני אחים השונים כמו כדור הארץ והירח. ארווין המוצלח הוא איש עסקים, בעל  מספר בתי דירות שאותן משכיר. כל כולו עסוק בספירת הכסף ובהגדלת נכסיו ללא הוצאות מיותרות. נורמן הוא האח השונה, יש שיאמרו “מרחף” אוהב ללמוד. עכשיו אחרי כמה שנות לימודים הוא גובה את שכר הדירות של אחיו.

“אני גובה השכירות הכי מלומד בניו יורק. אני מנסה. להפוך את מה שנתקעתי איתו ליעוד”

יחד איתו אנחנו עוברים דירה דירה וגובים את דמי השכירות מהדיירים. בכל דירה מתגלה תקלה. מתגלה עד כמה הבניין רעוע, קירות מתקלפים, סתימה, חלונות שבורים. ונורמן אדיש לבניין, אדיש לדייריו, גובה את השכר כמו מכונה, רושם קבלה ופולט, “זה בניין ישן”.

הדיירים, פסיפס אנושי, מיקרוקוסמוס של העולם : סיני, יהודי, אם חד הורית, רוכל ממתקים הנקרא שוגרמן, סופֵר, מתאבק שלומד משחק. השיחות עם הדיירים  משקפות את בעליהם, חלקם נרגנים, אנשי קשי יום, יש ביניהם גם מספרי בדיחות. בביקורים השבועיים של נורמן בדירותיהם מתגלה עולם ומלאו של הדיירים. הדיירים הם חבריו היחידים, האנשים היחידים שאיתם מדבר, הם אלו המלווים אותו לביתו, שם הוא חושב עליהם ומשוחח איתם בדמיונו. חלק מהדיירים מזהה את אופיו האחר והשונה.

מבין כל סיפורי הדיירים שמהווים קולות רקע, צריך לשלוף את סיפורו של נורמן, לשמוע לקול היחיד והבודד בתוך כל כלי הנגינה האחרים.

נורמן מתגלה כאיש רגיש, המעדיף להסתגר מהעולם החיצוני והמאיים. לנורמן חוש הומור ורגישות שרופדה בחוסר נסיון ליצור קשר.

לפני חודש צפיתי באופרה “סלומה” של שטראוס, המוסיקה של החלק הראשון קצת שעממה אותי, סליחה. עד  שהגיע ריקוד הצעיפים שטרף את כל הצלילים ששמעתי לפני כן. היה שווה לחכות לחווית הריקוד. הצבעים, השירה, הריקוד סחפו את כל הרגשות שלי.

לאותה חוויה זכיתי בספר. נורמן כל חיו חי בצד, לצד האנשים שהכיר, חווה את העולם דרכם וכשהתעורר לחיים התעורר כמו בריקוד סוער. נורמן מקבל החלטות ובביצוע שלהן הוא סוחף את דיירי הבניינים, את צוות העובדים המנומנם, ובעיקר את עצמו. ההתלהבות שלו סחפה אפילו אותי, הרגשתי בעוצמת האנרגיות שלו.

“אתה ביסוד שלך חסר הומור וחסר חיים”, אומר לו שוגרמן הדייר שמוכר ממתקים בתחנות הרכבת. שוגרמן טועה, כי לנורמן יש חוש הומור, נורמן מחכה לאט לאט לאפשרות שבה יוכל להביא תועלת לעולם ולאנשיו.

אפשר להגיע לירח גם אחרי גיל 21. גם אם הפריחה מאוחרת ניתן לגעת באורו.

ברור לנו שזה יהיה סיפור מסע והתבגרות מאוחרת של נורמן. נורמן יתעורר מהקיפאון שכפה על עצמו. זו תהיה התבגרות מאוחרת,

 איך זה יהיה ?

על כך בספר החוויתי “הדיירים של מונבלום”. ספר שעוצמתו היא ברווח שבין המילים. ספר שמאיר באור חזק על האנשים הפשוטים שגם להם חלומות קטנים. זהו סיפור אנושי על  דיירים שנמצאים כמעט בכל בניין בכל עיר. הקורא נקשר לדמויות ומחכה בציפייה להופעת דמותו האנושית של נורמן בין הפרקים והדפים. דמות שצומחת מתוך הצורך לגלות את הכוחות שטמונים בה. נורמן משקף את האדם האנושי השקוף אולי, שגם בו יש יעוד ותכלית. גם אם אינו בעל מעמד וכוחות לשנות את העולם עדיין יש לו יכולת להיטיב לאנשים הרגילים הפשוטים כמותו.

סיפור על אדם שמבין כי יוכל לצמוח רק בעזרת כוחותיו שלו.

אדוארד לואיס וולאנט יליד קונטיקט, נפטר בגיל 36 ממפרצת. ספרו “המשכונאי” עובד לסרט. הספר “הדיירים של מונבלום” פורסם שנה לאחר מותו ותורגם ברגישות מופלאה לראשונה לעברית על ידי רנה ורבין 2019

התרגום מוקפד מאוד, רנה בחרה במילים  מדויקות על מנת לעורר בקורא את הקונוטציות שאליהן כיוון הסופר, למשל בחירת המילה עקוד בשורה הראשונה, מנחה את הקורא לספר בראשית, לקנאת האחים הראשונה ולסיפור העקדה.

ממליצה בחום רב.

הדיירים של מונבלום, אדוארד לואיס וולאנט

מאנגלית, רנה ורבין

הוצאת, ערבי נחל, ידיעות אחרונות, 2019

תגובות בפייסבוק