דמיינו לעצמכם אוטובוס תלמידים יוצא בדרכו לטיול שנתי לאילת. המורה יושבת בקדמת האוטובוס שקועה בקריאת ספר בעוד התלמידים סביבה שרים, שמחים, אוכלים חטיפים. והיא? היא אינה רואה ואינה שומעת. אוכלת את הדפים וגומעת את המילים.

אני הייתי המורה, זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. הספר שקראתי בו היה “חמדת” של טוני מוריסון. אני זוכרת שלא יכולתי להרים את העיניים מהספר, המורים והתלמידים התענינו מדוע הספר ריתק אותי. מה שגרם לתלמידיי לרוץ ולרכוש אותו לאחר הטיול.

“חמדת” יצא שוב בעריכה מחודשת, , תרגומה של ניצה בן -ארי הוא משובח ואינו זקוק לחידוש, אך הוא נערך מחדש ונעשו בו שינויים. האותיות גדולות, שם הגיבורה  תוקן מס’ת לסת’ה ובנה מבאגלר לביוגלר.

אותה חווית קריאה של לפני עשרים שנה, נותרה בי גם עכשיו בקריאה הנוכחית.

כמו אז גם עתה הספר היפנט אותי, הרגשתי שקרביי מתהפכים שוב ושוב, צמרמורת וכעס אחזו בי על העוול וההתעללות בעבדים. זה אינו ספר קל, אך הוא ספר חובה. ספר שמצליח להעביר את חווית העבדות, ומה המשמעות של להיות אדם חי ונושם אך ללא זהות, להיות אדם שחור באותה עת היה לא נוע בחופשיות, לעבוד  ללא רצון חופשי, לעשות מה שאומרים לך ולא לחשוב על זכויות אנושיות.

השנה היא 1873, 17 שנים אחרי האסון שפקד את סת’ה גיבורת הרומן. 17 שנים שבהם ביתה 124 הופך להיות רדוף רוחות שאף אחד אינו רוצה להגיע לקרבתו. “124 היה זדוני. חדור ארס של תינוקת.” הרוח המשוטטת בחדרי הבית היא של חמדת, התינוקת בת השנתיים שנרצחה בידי אמה, סת’ה, כאשר ברחה “מנווה חסד” אל החופש. סת’ה ברחה אל ביתה של חמותה, בייבי סאגס, שנפדתה מעבדות על ידי בנה. הבעלים של סת’ה  רדף אחריה והיא כדי למנוע מילדיה חיי עבדות מחליטה לרצוח אותם. היא מספיקה לרצוח רק את התינוקת ללא השם. כשהקימה מצבה לזכרה ביקשה שחמדת ליבנו ייכתב על האבן, החרט כתב רק חמדת כי רק עבור זה קיבל תשלום.

הספר נפתח בשנת 1873 סת’ה ובתה דנבר היחידות שנותרו מהמשפחה,נמצאות בביתן. בייבי סאגאס נפטרה משברון לב, אחייה של דנבר ברחו, כי לא יכלו יותר לחיות בבית עם הרוח.

אל ביתם מגיע פול די שנים אחרי שנעלם. כשהיה צעיר ועבד בחווה היה מאוהב בסת’ה כמו כולם, אך האלי הוא זה שזכה בה ולו ילדה ילדים. פול די מצליח לגרש את רוח התינוקת, אלא שיום אחד מגיעה אל ביתם נערה כבת 18 המכנה עצמה חמדת. מכאן ינוע הרומן קדימה ואחורה, אל העבר הנוראי להווה הגרוע. סת’ה משוכנעת שזו בתה שחזרה אליה כנערה. גם דנבר חושבת שהיא אחותה האבודה.

האם הרוח קיבלה צלם אנוש ותרדוף אותם עכשיו במציאות? האם הנערה היא חמדת הבת? או שסת’ה רוצה לראות בה בתה. האם היא אותה חמדת התינוקת שנרצחה וחזרה בגלגולה הנוכחי כנערה, או שהיא סמל לכל העבדים השחורים שבאים כרוחות רפאים מהעבר וטורדים את מנוחתם של הלבנים?

או שמא חמדת היא כל נערות העבדים שנעלמו ומתו ועכשיו באות לספר את סיפורן.

הסיפור כתוב בסגנון ראליסטי סוראליסטי, עירוב של מציאות, מחשבות ודמיון. לפעמים לא קל לעקוב אחר הדמויות ומחשבותיהן ולנסות להבדיל בין בדיה ומציאות. טכניקה זו של עירוב מציאות ודמיון יוצר את התחושה המורחבת של העבדות על כל מרכיביה. הסיפור מסופר לאחר מלחמת האזרחים, שנים שבהן החל שחרור העבדים וניתנת זכויות, אך המחשבות של הגיבורים והזיכרונות האישיים שלהם שמועלים בספר מחדדים את הכאב של להיות עבד שחור בארה”ב.

ומה זה אומר להיות עבד?

בייבי סאגאס אומנם נפדתה על ידי בנה, אך כל ילדיה נלקחו ממנה לעבדות. את אחרון בניה, האלי, סרבה לראות בלידה, כי ידעה שלא תזכה לראותו גדל. “שבע פעמים החזיקה בכף רגל פעוטה, בחנה את האצבעות השמנמנות באצבעותיה-ואף פעם לא ראתה איך הן מתחלפות לידיים גבריות או נשיות”.

העבדים גדלים ללא שם והתייחסות כבני אדם. “כולם ידעו איך קוראים לה, אבל אף אחד בשום מקום לא ידע את שמה…היא אינה יכולה ללכת לאיבוד כי איש אינו מחפש אותה…”

העבדים הם, כמו חפץ או רכוש. “כל מי שבייבי סאגס הכירה, שלא לומר אהבה ולא ברח או נתלה על עץ,הושכר, הושאל, הוחזר, אוחסן, מושכן, הוגרל, נגנב או נעצר.”

להיות עבד באותה תקופה זה אומר להיות מושפל, מבוזה, להרגיש כמו חפץ ללא תחושות אנושיות, זה אומר שאפשר לפגוע בך, לאנוס אותך, לגרום לך לצלקות חיצוניות ונפשיות, הצלקת של סת’ה על גבה היא צלקת של האדם הלבן על העבדות. סת’ה נושאת את הצלקת ואומרת שהוא עץ שצמח על גבה כמו, הצלב של ישו.

למרות שקראתי את הספר בעבר, הכרתי את העלילה וידעתי במה מדובר, עדיין חוויות הקריאה היתה לא קלה. הייתי מהופנטת מהסיפור. הייתי מרותקת לתיאורים של טוני מוריסון לתיאורים חיצוניים ובעיקר לתיאורי הנפש של הגיבורים. היא הצליחה להעביר את חווית העבדות הטבועה עמוק בגיבורים. התחושה שלעולם לא יהיו חופשיים וחלום החופש הנפשי מתרחק מהם.  התסכול של העבדים. “לא טובה בשביל להיות עם הלבנים, אבל טובה בשביל להכין להם אוכל, לשמור על הילדים שלהם.”

העבדות מחקה את האני האישי של כל אחד. הבית נקרא 124 בייבי סאגס הסבתא מקבלת את שמה ככינוי שבעלה קרא לה, “בייבי”. הלבנים קוראים לה ג’ני. כשהיא סוף סוף שואלת את מר גרנר, ביום השחרור, למה הם קוראים לה ג’ני הוא שואל אותה, איך היא קוראת לעצמה? והיא עונה “כלום, אני לא קוראת לעצמי כלום” ולאיזה שם את עונה הוא שואל שוב “לכל שם”.

הסיפור מסופר על ידי כמה דמויות כמו פזל או כמו טלאים שצריך לחבר אותם על מנת לראות את התמונה השלמה. תמונה שאינה מחמיאה ללבנים ואף לא לשחורים.

ספר חובת קריאה, “אוהל הדוד תום” המודרני, למרות השנים שחלפו מפרסומו הראשוני הוא עדיין כואב.

אי אפשר שלא להתייחס לעטיפה, שמתכתבת להפליא עם תוכן הספר. זהו צילום של הצלם ההולנדי Ruud van Empel אמן המשלב בין צילום לראליזים מוגזם, צילומים הנראים תמימים וילדותיים שאינם קלים. לרוט ואן אמפאל פרויקט מפורסם של ילדים שחורים בג’ונגל שנעשה בטכניקת הדבקה של שכבות רבות, התמונות שלו הן כמו פנטזיה אך הפנטזיה אינה נוחה ואינה נעימה. כמה מתאים לתוכן הספר “חמדת”.

חמדת , טוני מוריסון

מאנגלית, ניצה בן-ארי

הוצאת הספריה החדשה, 2019