הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ברית עולם” – ספרה המרגש של טיארי ג’ונס”

יום יום וליל – כל הזמן

בנתיב אחד –

לא מסומן.

יום יום וליל – כל הזמן

יחד ולבד

שם הספר גרם לי לנגן במוחי את השיר הנפלא, “ברית עולם”, של אהוד מנור ומתי כספי, המילים היו מדויקות לאירועים שחוו הגיבורים, גם אם הן נכתבו שנים לפני כתיבת הספר ולא באותו המקום הגאוגרפי.

הקריאה בספר היתה כמו נסיעה ברכבת מהירה בלי הפסקה נסיעה שבה שומעים רק את הרוח השורקת.

רוי הוא אפרו אמריקאי מאילואה לואיזינה, עיירה שבה לדברי אימו הבנים בבית הסוהר ולבנות יש תינוקות. רוי הוא הצלחה. צעיר נאה בטוח בעצמו ושאפתן, כל העתיד לפניו, בטוח ביכולתו הוא למד באוניברסיטה. רוי נשוי לסלסטיאל, גם היא אפרו אמריקאית מאטלנטה, סלסטיאל, בת להורים עשירים, היא אמנית מוכשרת בראשית דרכה. היא יוצרת בובות מיוחדות, רובן לפי תווי פניו של רוי.

רוי וסלסטיאל נשואים למעלה משנה והם מאושרים. אבל כמו שנאמר בספר כמה פעמים, “עליך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון.” רוי וסלסטיאל חוגגים את יום הנישואים שלהם אצל הוריו של רוי, סלסטיאל מעדיפה לינה במלון על פני לינה אצל הוריו של רוי, בחירה שתוביל את שניהם למערבולת. באותו הלילה רוי מואשם בפשע שלא ביצע. שנים עשר המושבעים מכריעים את המשפט על פי סטיגמות, ורוי נמצא אשם. עונשו 12 שנות מאסר.

מרגע נתון זה הקורא נכנס לסחרור שאי אפשר לעצור אותו.מכאן חייהם ישתנו וכל העתיד שלו ציפו ישתנה.

 הסופרת בונה בחוכמה את הדמויות ואת העלילה. אם חשבתי שהספר יעסוק בניסיון לטהר את שמו של רוי ולהראות את ריקבון המערכת המשפטית, טעיתי. יש מעט מאוד מזה.

מכאן הספר עוסק ברגשות שנחשפים, בסודות שהיו ולא נאמרו, כל אחד מסיבותיו שלו.

כל אחד זוכר אחרת את השתלשלות האירועים או מצבים שחוו. נקודת המבט, כמו עדות.  כל אחד מתאר את מה שהוא מרגיש ואת האירוע לפי ראות עיניו והקורא אינו שופט, אלא רואה את מכלול התמונה. הרגשתי כמו בתוך ארץ מראות, בכל פעם אני מביטה במראה אחת ובטוחה שזו משקפת את המציאות.

הספר מסופר משלוש נקודות מבט, רוי מספר את סיפורו, סלסטיאל את שלה ואנדרה החבר הטוב מספר אף הוא. בספר יש  חליפת מכתבים בין כולם, מה שנותן נופך מאוד מעניין לסיפור עצמו. רוי שקורא את המכתבים כותב לאשתו “.”אני מבין את מה שאת אומרת ואת מה שאת לא אומרת”.

חמש שנים מבלה רוי בכלא, מנסה לשמור על צלם דמותו ועל החינוך הטוב שחונך.

“אני רוצה שתזכירי לי את האיש שהייתי פעם כדי שלא אשכח אותו ואהפוך לעוד אחד מהכושים שנמצאים כאן”

חמש שנים בכלא הן הזדמנות של כל אחד מהם לקחת פסק זמן ולעשות חשבון נפש. כל אחת מהדמויות חווה משברים ושואלת את עצמה שאלות.

הכתיבה של טיארי ג’ונס מדויקת עד כאב. כתיבה חכמה. היא יכלה בקלות ליפול לעוד ספר שמספר את סיפורם של השחורים בדרום ארה”ב, מצב שבו “זה גורלו של אדם שחור, ששה נושאי ארון או 12 מושבעים”.

בכל פעם שהיה נדמה לי כי העלילה עכשיו “בטוח” מגיעה למשהו מוכר שקראתי, הופתעתי. אהבתי את בניית הדמויות. היא הצליחה לתעתע בי. הבנתי את מצבן של הדמויות למרות שהיו ניגודי אינטרסים ביניהם. הספר “ברית עולם” בעיני הוא אמיתי, ללא קלישאות ולא מתקתק. מגיש את החיים כמו שהם מבלי לנסות ליפות או לתת לקרוא את מה שהוא רוצה. מצליח להמחיש את מנעד הרגשות של הדמויות ולגרום לקורא להרגיש בעצמו את החוויות שהו עברו.

בתום הקריאה שאלתי את עצמי כל כך הרבה שאלות שהתשובות להן לא היו חד משמעיות. לרגע חשבתי כן, אחרי כן לא, או אולי. מצאתי עצמי חושבת שאין תשובה נחרצת או חד משמעית, אין נכון או לא נכון ובזה יופיו של “ברית עולם”.

“ברית עולם” מעלה בפנינו תהיות, כמו: מה מוביל ומניע אותנו? תת ההכרה? חינוך? מהי אהבה.

מה זה אומר לאהוב, להיות מאוהב, יש הבדל בין השניים.

מהי נאמנות. משפחה, חברות, מהי הורות.

אחד המשפטים שנאמרו על אהבה שאהבתי.

“אתה לא יכול באמת להפסיק לאהוב מישהו. אולי צורת האהבה משתנה, אבל היא קיימת.” זו ברית עולם בעיניי.

הספר עדיין מהדהד בי. ממליצה מאוד.

ברית עולם , טיארי ג’ונס

מאנגלית, נעה בן פורת

הוצאת אריה ניר, 2019

תגובות בפייסבוק