הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
מזל של מתחילים – רעות וייס
ממשיכה להתפלל ולקוות לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.
החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות
מזל של מתחילים – רעות וייס
שם הספר,”מזל של מתחילים” הכריכה המתקתקה שלו ונושא ההורוסקופים חייכו אותי, חזרתי באחת לגיל הנעורים שבו קראתי בשקיקה את הורוסקופ השבוע בתקוה למצב משופר כיאה לבת עשרה. לא שלא ידעתי, שאיני היחידה בגלגל המזלות ומה לי ולעוד אנשים ביקום עם אותן אמירות מזל, בכל זאת קראתי, קצת האמנתי והרבה קיוויתי.
עד אמצע הספר שאלתי את עצמי איך אני, אשה בגילי קוראת את העלילה הזו? והתשובה עבורי היתה שהמשכתי לקרוא עד סוף הספר בחיוך את עלילותיה של שרונה הלוא היא “פורטונה”.
שרונה, ג’ינג’ית (קשה בימים אלו לראות מול העיניים צבע שער אדמוני) בת מזל סרטן, מורה לכתיבה יוצרת, מאוד יצירתית ומלאת רעיונות, גרה בכפר “בית שחם” בבית של סבא וסבתא, שעברו לגור ביחידת דיור של הוריה. כפר קטן שבו כולם מכירים את כולם, יודעים הכל על כל אחד. שרונה נושאת בליבה כאב מימי סיום התיכון. שרונה מאוהבת בשחר, אחד המורים הנאים והמושכים בחדר המורים.
יום אחד היא עוברת במשתלה על מנת לקחת הזמנה לאביה, ששבר את הרגל ואינו יכול לאסוף בעצמו. להפתעתה היא מוצאת במשתלה את עידו או עצב”ז כמו שהיא מכנה אותו, עידו צנעני בן זונה. עידו הוא הסיוט שלה. למה? יתברר בהמשך הרומן.
באחד השיעורים היא מטילה על תלמידיה לכתוב הורוסקופ לאנשים שהם אוהבים “תאחלו להם כל מה שהייתם רוצים שיקרה להם. אבל שימו לב שאתם כותבים בשפה של הורוסקופ. הכל צריך להיות מעורפל.”
חברתה נויה, שהיא הפוכה לחלוטין ממנה מציעה לה להצטרף לתחרות בעיתון הכפר “ביש”. ההארה לתחרות מגעה באמצעות רעיון לכתוב מדור של הורוסקופ. המדור נוחל הצלחה והיא ממשיכה בכתיבה בעילום שם.
היא ממציאה הורוסקופים שכתובים בחן, ומתאימים לכל מזל מגלגל המזלות.(אפילו לי) ואז מתברר לה שהיא ממציאה והדברים אכן קורים. היא מאמינה בעצמה שיש לה כוחות על ומחליטה לכתוב לעצמה הורוסקופ שיתגשם. כל הכפר הופך למרחקה, כולם ממתינים להורוסקופ השבועי, בטוחים שמזלם יתגשם, ואכן זה מה שקורה.
העניינים מסתבכים לטוב ולרע כיאה לרומן רומנטי. חלק מהבעיות נפתרות עד שצצות בעיות חדשות והקונפליקט מערער את ביטחונה של שרונה. היא מתחילה לפחד שבלי הורוסקופ היא לא תהיה מסוגלת להשיג כלום בכוחות עצמה.
מה קורה לתחרות, מה עם שרונה ואהבותיה ובעיקר עם כתיבה, על כך ברומן הממתקי.
“מזל של מתחילים” הוא ספר על אמון האדם בעצמו, על תקוה שמובילה לעשייה, על כך שלכל אירוע, יש שני צדדים וצריך למצוא את הטוב שבדבר גם אם הוא נראה רע.
ויש על כתיבה, שרונה היא מורה לכתיבה יוצרת שיש בה אהבה לספר ורגישות לספרים.
זה ספר על חברות אמיתית ועל משפחה שאוהבת.
העלילה? “קצת טלנובלה” כמו שאומרת הגיבורה.
ספר בכורים כיפי, הוא אומנם אינו חף מפגמים. בתחילה היה קשה לי עם השפה ומשלבי הלשון, למשל, “לדפוק על הקלידים” ומיד לאחר מכן “להפיק” ויש עוד כאלה, אבל ברגע שהתעלמתי היה לי כיף לקרוא את הספר, הזמן עף והדפים טסו, אפילו שלא הייתי בטיסה במטוס.
ממליצה למי שמעונין ליהנות מכמה שעות כיפית ומרחיקות מהעולם החיצוני שלנו.
ותעשו טובה תתעכבו על ההורוסקופים בין הדפים, הם שנונים ומחייכים ויגרמו לכם לראות את העולם באור טוב.
מזל של מתחילים, רעות וייס
עורכת, אורנה לנדאו
שתים בית הוצאה לאור, 2024
אהבה אחת – שרה מסה
ממשיכה להתפלל לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.
תפילת החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.
אהבה אחת – שרה מסה
“אהבה אחת” הוא ספר מסקרן ומטריד. ספר פסיכולוגי שבו הקורא הוא כמו בלש, מנסה להבין את הגיבורה של הסיפור.
הקריאה בספר היתה לי קצת מוזרה.
בתחילת הקריאה הסתקרנתי לגבי דמותה של הגיבורה, נט. הפתיחה עוררה בי התעניינות רבה.
נטליה, נט, מגיעה ללה אסקפה, כפר נידח בספרד בעקבות משבר אישי. היא מחליטה לעזוב את עברה, ולעבור למקום שבו לא מכירים אותה. שם היא מקווה להמשיך בעבודת התרגום החדשה לה ואולי להתחיל מחדש.
היא מוצאת בית ישן ומוזנח עם בעל בית מפחיד, שמוריש לה כלב עזוב, חולה, רעב ומפוחד. הבית מפחיד אותה, רעשי הלילה מתערבבים בחושים שלה, לא רק בלילה אלא גם ביום, רשרושים, חריקות. היא פוחדת מבעל הבית, מעדיפה שלא לראות אותו.
הסתקרנתי לדעת מה הוביל אותה לברוח כל כך רחוק וכיצד נט תתערה בכפר הנידח. לנט קשה להתחבר בכפר השומם הזה. האנשים מתנהגים שונה מאנשי המקום שממנו הגיעה.
” בעל הבית שלך צודק. כאן אנחנו מתנהלים לפי כללים אחרים. ואת לא מבינה אותם. זה לא שאת לא מקבלת אותם. את לא מסוגלת להבין אותם.״
הבית דולף בגשם הראשון, בעל הבית אינו מוכן לטפל בבית שהוא משכיר. אחד מאנשי המקום “הגרמני” שנט מעוררת בו סקרנות מציע לה עיסקה לתיקון הגג. התמורה מבקש היא שהיא, נט, שתאפשר לו להיכנס אליה קצת.
מאותו הרגע מתחיל מחול שדים של מחשבות ורגשות לפעול עליה. נט מתגלה כאשה רגישה מאוד שסובלת אולי מהפרעה רגשית. היא אומנם עוסקת בתרגום, אך זו אירוניה, כי היא עצמה אינה מסוגלת לתרגם את המציאות לחייה או את חייה למציאות.
הכניסה הפיסית הופכת לכניסה נפשית, לא רק כניסה, אלא השתלטות. היא מבינה שהתנהגותה היא אובססיה, שהסדר נפרע לחלוטין. “הגרמני” מפרק את דעותיה חופר בפגיעותה, המחשבות משתלטות עליה.
היא מודעת לכך שהתנהגותה בלתי הגיונית, בלתי מובנת מבחוץ, אבל אינה מצליחה לעצור בעצמה.
וכך היא הופכת לפגיעה, לפעמים מתנהגת ללא הגיון למרות שהיא יודעת זאת.
הסקרנות לסיבת בריחתה של נט התחלפה בחוסר הזדהות עם התנהגותה. לא שלא הבנתי אותה ואת מהלכיה, היה לי קשה לקבל את המהלכים שעשתה, קשה לקבל את המניעים שלה, למרות ההבנה שלי אליה הרגשתי חוסר אהדה. משהו בה הרחיק אותי ממנה. בכלל כל אנשי הכפר הזה היו לי שונים.
הספרות מטרתה היא גם להביא בפני הקורא את השונה. שרה מסה מצליחה בספרה לעורר מנעד של רגשות מצידו של הקורא לדמות הגיבורה. הקורא מרגיש את הפחד והאימה שעוברים על הגיבורה, הוא עד לחשיפה הפסיכולגית שלה. כל זאת כיוון כי הסופרת מצליחה לתאר את ההתנהגות והמחשבות שלה במדויק, היא נצמדת לתודעה שלה, לפחדים שלה, ובעיקר לרגישויות שלה. הסופרת ממחישה היטב את הדמויות הנוספות ואולי המוזרות, בעל הבית המפחיד, פיטר השכן שהופך לידיד והגרמני שמטריד אותה במחשבותיה עד לאובססיה.
נט עוברת מסע התבגרות, היא סובלת. אחד מהשלבים של הטרגדיה הוא הסבל והידיעה שכרוכים זה בזה. הסבל הנפשי של נט הוא באובססיית האהבה והקשר המיני שמובילים אותה בסיום להבנה והכרה על עצמה. ורק כשהיא יושבת על הסלע בסיום הסיפור היא מגיעה לשלווה, לגילוי. עכשיו היא יודעת לפענח את המהלכים שלה. “עכשיו היא מבינה שאין פוגעים במטרה מתוך שמכוונים אליה, אלא בהיסח הדעת, דרך תנודות ומעקפים, כמעט באקראי.
היא רואה בבירור שהכול הוביל לרגע הזה. לרבות מה שלכאורה לא הוביל לשום מקום.”
כמו שציינתי ספר מטריד הכתוב בחוכמה והבנת מהלכיה הפסיכולוגיה של הגיבורה.
אהבה אחת, שרה מסה
מספרדית, משה רון
הוצאת: לוקוס,202
למחרת היום – מליסה דה קוסטה
ממשיכה להתפלל לשובם של החטופים, החיילים,והמפונים.
תפילת החלמה לפצועים, וחיבוק למשפחות השכולות.
למחרת היום – מליסה דה קוסטה
מה עושים כשהחיים נעצרים? ממשיכים הלאה, אומרת הקלישאה אבל איך? מהיכן מתחילים לאסוף את השברים כדי להמשיך?
“למחרת היום” הוא ספר של שיקום הנפש לאחר אובדן כואב.
לא יודעת למה המשכתי לקרוא ולמה סיימתי את הספר. הפתיחה שלו עשתה לי משהו בלב, רציתי להכיר את הדמות שהחליטה לברוח ולהסתתר בבית ישן וחשוך בעיירה מנומנמת. בהמשך, העלילה היתה לי מוכרת מספרים אחרים שקראתי באותו הסגנון ובכל זאת המשכתי.
אולי רציתי לדעת איך הגיבורה של הספר הזה תתגבר על המשבר הנוראי שנפל עליה, או שרציתי נחמה וידיעה שאולי בחיים ובמציאות העכשווית שלנו הספרות תמציא לי פתרון.
אז המשכתי לקרוא.
אמנד מאבדת את בעלה האוהב ואת התינוקת שבבטנה. החיים ממשיכים, הזמן לא עצר, אבל עבורה כן.
היא מחליטה לעזוב את כל מה שהכירה ואת הזיכרונות ולעבור לעיירה מרוחקת. כשאיש חברת התקשורת מגיע אליה ומציע לה חבילות תקשורת היא מסרבת, “את צריכה להישאר מעודכנת במה שקורה בעולם” אומר לה והיא חושבת איזה עולם? כל מה שהיא רוצה זה להסתגר, לא מעניין אותה כשהמתווך אומר שיש אור וניתן לראות את הזריחה, לא צריך אור מהרהרת בינה עצמה, “אפשר לטפח את הגינה” הוא מוסיף.
ימים רבים מנסה אמנד להתחבא בבית באפלוליותו ובצערה, אבל העולם קורא לה החוצה.
הבית שבו גרה היה שייך למאדם אוג. אמנד מוצאת את לוחות השנה, מחברות מתכונים, מחברות הדרכה וטיפול בגינה של מאדם אוג. היא מעיינת בה, לומדת מהם טיפים ומכאן דף אחר דף היא תתחיל לגלות את העולם מחדש, האור ייכנס פנימה והיא תצא החוצה ולא תסתגר באפלולית. היא מתחילה לעבוד בגינה לפי ההנחיות של מאדם אוג שהם כמו ספרי הדרכה.
זה ספר על שיקום מאסון, על הקשר בין האדם לטבע, על יכולתו של הטבע לרפא את כאב האדם.
לצערי בחודשים האחרונים גם אנחנו מנסים לשקם את עצמנו ומשתמשים במטאפורה של הטבע שיודע להבריא את עצמו למרות האסון והכאב.
יש בספר את כל מה שצריך כדי להתגבר על אובדן: בעל חיים, גינה לא מטופחת שהופכת לגינת ירק, ילדים בני עשרה שמכניסים עתיד. ובעיקר הסיום הטוב השיקום שלה והבנת מהות הקיום.
ספר נחמד, חביב. מי שרוצה לקרוא בלי להשקיע מאמץ מחשבתי עם ידיעה על סיום טוב מוזמן לקרוא.
למחרת היום, מליסה דה קוסטה
מצרפתית, אביגיל בורשטיין
הוצאת תכלת, 2023
בלהט סוד – סטפן צוויג
תפילה לשובם של החטופים, החיילים, המפונים.
החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.
בלהט סוד – סטפן צוויג
את הספר קראתי לפני שנים. אני זוכרת את ההתפעמות וההתפעלות שלי מהכתיבה. גם היום, כשאני רק נזכרת בשם הספר, אני יכולה לחוש את אותה חווית קריאה אדירה שהיתה לי אז לפני כמעט 30 שנים.
לא סוד שאני מעריצה את שטפן צוויג, וכל תרגום חדש של ספר משלו עושה לי חגיגה בלב ואני מקדמת את קריאה באמירה אישית שלי “צוויג לפני כולם.”
צוויג הוא אחד הסופרים שמכיר את הדמויות שלו כמו היה הפסיכולוג שלהן. הוא בין הכותבים הבודדים שמבין את נפש האדם.
“בלהט סוד” הוא סיפור של התבגרות, סיפור של מאבק בין הארוס והתנטוס. כבר בתחילת הנובלה מציג צוויג דרך תיאור הטבע את המאבק ” האוויר מתוק וגם חריף.” ומכאן תתגלגל העלילה לתיאור של מתח בין הארוס, הדחף לחיים, לבין התנטוס, דחף המוות.
אדגר נער בן 12 נופש לאחר מחלה עם אמו במלון. אל המלון מגיע איש צעיר, ברון, לא ידוע במיוחד, מן האצולה הפקידותית האוסטרית. הברון טיפוס חברתי שאינו יכול לחיות בבדידות, מאוכזב שהוא אינו מכיר איש מאורחי המלון. בזמן שהוא יושב לשולחן עיניו צדות את אדגר ואמו שנראית בעינו מושלמת ביופייה ובגופה.
הברון טווה תוכנית התקרבות ללב האם. הוא יתקרב את האשה שחשק בה באמצעות הנער. הזכיר לי את סיפורו של צכוב “הגברת עם הכלבלב”. מספיקה לו חצי שעה של טיול עם אדגר על מנת לזכות באמונו. ״ כמה קל להונות ילדים, אותם תמימים, שלעיתים רחוקות כל כך מחזרים אחר אהבתם.״
אותה חצי שעת טיול תהיה התחלה של מסע התבגרות מואץ אצל אדגר. אדגר הנער הנמצא על סף כניסה לעולם המבוגרים מאושר שזכה בחבר מבוגר.
במהלך הימים הקרובים הברון יהיה שקוע בניסיונות התקרבותו לאם. הוא יתרגש ״המשחק הלוהט הלהיב אותו״ הצייד שבו התעורר, הוא היה נסער.
אדגר משוכנע שהוא כבר שייך לעולם המבוגרים, אבל לא. הברון ואמו מתעלמים ממנו, מרחיקים אותו מעליהם. הוא מרגיש שהם זנחו אותו, מדברים מעליו, צוחקים והוא נעלב מההתעלמות שלהם.
עכשיו הוא מבין מהו הדבר שעליו מדברים בספרים, גם הוא רוצה לדעת את הסוד הזה. ״הסוד המנצנץ בעיניהם. סוד שדלת אחת דקיקה מפרידה מן העולם שאנו מכנים אותו האמיתי. ומשב רוח מקרי חושף אותו לפניהם.״
הסוד שלהם הופך להיות הסוד שלו . “הסוד שאני חש בו בכל מקום כשאני נמצא בין מבוגרים, שמפניו הם נועלים את הדלתות בלילה, שבגללו הם שוקעים בשיחה חרישית כשאני נכנס במפתיע.״
מה שאדגר יגלה על סוד המבוגרים יהיה הסוד הגדול והזוהר של הילדות, כך מכנה אותו אדגר.
בסיום הסיפור אדגר מבין שהוא נפרד מעולם ילדותו.
״ מקום שהם הלכו והתמזגו אט אט בשמים המעורפלים, היתה מונחת ילדותו שלו.״
צוויג מצליח לתאר את ההתבגרות של הנער כגירוש מגן העדן של התמימות אל עולם המבוגרים כאיבוד התמימות. הוא עושה זאת בעזרת מחשבותיו העמוקות של אדגר, פעולותיו ובעיקר הכעס על העולם השקרי של המבוגרים.
הנובלה “בלהט סוד” מזכירה בנושאה וברעיונה את הסיפור “האומנת” של צוויג. שניהם נכתבו באותה השנה 1911 שניהם עוסקים באיבוד התמימות של הילדות, בגילוי השקר של עולם המבוגרים שמסתתר תמיד מאחורי דלתות.
סיום הספר הוא מעין תעודת הבגרות שלו לעולם.
שמחתי שהספר יצא לאור בהוצאה מחודשת והזכיר לי שלא נס ליחה של הנובלה המשובחת הזו.
הספר יצא לאור בשנת 1997 בתרגומו של אברם קנטור. הימים אלו עומד לצאת הספר בתרגום חדש של הראל קין בהוצאת תשע נשמות בשם “סוד בוער” תרגום מדויק יותר מגרמנית.
ממליצה מאוד.
בלהט סוד, סטפן צוויג
מגרמנית, אברם קנטור
ספרית הפועלים, 2024
בשליחות הלב- ערב מרתק בסימן השבת החטופים
תפילה לשובם בשלום של החיילים, החטופים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.
בשליחות הלב, שיח ספרותי בסימן השבת החטופים והנעדרים.
זכות.
ערב אחד של זכויות רבות.
הזכות לדבר בשביל החטופים ולשלוח אליהם אנרגיה.
זכות לדבר על במה אחת עם איש מיוחד ואנשים יקרים, שפועלים אף הם למען החטופים
וזכות לספר ולומר על ספר מיוחד, שכל כך רלוונטי בימנו, ספרו של אורי סלונים “בשליחות הלב.”
כולי נרגשת עדיין מערב מכובד ומיוחד שבו השתתפתי. ערב ״בשליחות הלב״, שיח ספרותי בסימן השבת החטופים והנעדרים. אחד האירועים המרגשים שבהם השתתפתי ושמחתי על המעט שבמעט שאוכל לעשות למען.
הערב התקיים בבית הסופר בהנחיתו המשובחת של יואל רפל.
את הערב פתח צביק’ה, ניר יו״ר אגודת הסופרות והסופרים, בדברים להשבת החטופים ודברי הערכה לאורי סלונים.
המשיך בדבריו רונן צור, ראש מטה משפחות החטופים וסיפר על ההתארגנות המהירה, תוך כמה שעות למען הנעדרים והחטופים, על הקמת המטה שפועל עד היום עם 15.000 מתנדבים ששוקדים ימים ולילות על השגת מידע, על טיפול במשפחות. הלב התרחב לשמוע על אזרחים שמוכנים לפעול למען אחיהם.
רוחמה אלבג, דודתה של לירי אלבג, החיילת שנחטפה בשעות הראשונות למלחמה, סיפרה על הסבל של המשפחות, על השעות והימים שהם עוברים, על הטלטלה הרגשית והכאב. והקריאה מכתב לחטופים ולחטופות שפורסם בעיתון הארץ. מכתב שהדמיע אותנו והציף רגשות.
אורי סיפר על תפקידו בעבר כיועץ לעינייני השבוים והנעדרים, ובעיקר על תפקידו הנוכחי, העומד במטה המשפחות של החטופים, על ההבדל בין שבויים שנמצאים בידי מדינה לבין שבויים שנמצאים באירגוני טרור, על חשיבות השבת החטופים ועל כך שאנחנו חייבים לעשות הכל עבורם. הנחישות שלו, השקט והשלווה שבה דיבר הפנטו אותנו.
את הערב ליווה בנגינה מרגשת על הפסנתר, אבי בנימין.
אביבה גר, שחקנית וקריינית ספרים בהתנדבות לספריית העיוורים, הקריאה ברגישות מכתבים מהספר. בחירת המכתבים נגעה ללב.
ואני סיימתי את הפאנל בהצגת חשיבות הספר ״בשליחות הלב״ בימים אלו. חשיבותו בכך שהוא מסביר את ההבדל בין שבויי מדינה לשבויי ארגון טרור והבעיתיות שבכך. את הצורך באדם המקשר בין משפחות החטופים לממסד, איש שמלווה אותם וייעץ להם, יהיה משענת למצוקות.
הקריאה בספר נותנת הצצה להבנת המשפחות ולהבנת מורכבות הטיפול בהשבת החטופים.
תודה על הזכות לעשות את המעט שבמעט עבור החטופים. תודה על ערב שיישאר בליבי.
כולי תפילה לשובם בשלום של החטופים.
מוזמנים לקרוא כאן מה חשבתי ועדיין חושבת על הספר המרתק של אורי סלונים “בשליחות הלב.”
רוחמה אלבג וספרה נשארתי בשבילכם התארחו אצלי בסלון
בוקר נפלא ומפעים חווינו היום.
זה היה אחד הבקרים המרגשים. שמחה נפלאה בימים אלו.
לאחר שדנתי הספרה של רוחמה אלבג “נשארתי בשבילכם” במועדוני הקריאה שלי התארחה רוחמה אצלי בסלון הספרותי והשאירה אותנו פעורות פה. חמישים נשים גמעו בצמא את סיפוריה שהיווה השלמה למה שכתבה בספרה.
רוחמה, חוקרת הספרות ומרצה מעולה, סיפרה לנו על הספר, תהליך הכתיבה והבחירות שלה.
את הספר כתבה בתקופת הקורונה, כיוון שהיה לה פנאי היא מצאה עצמה אוספת וכותבת את זיכרונותיה. השיחה איתה היתה פתוחה ולא רק מרתקת, אלא מרגשת. ישבנו דמומות בולעות כל מילה רוחמה כותבת כמו שהיא מדברת, בשטף בשפה רהוטה ומשובחת. מילה התחברה למילה ומשפט רדף משפט. היה לנו מוזר לשמוע פתאום לא פרשנות על עגנון, זך וביאליק, אלא שיתוף כן וחם מחוויות משפחתה.
היא סיפרה על הוריה, על אמה, התמקדה בשרשרת הדורות של המשפחה, בסבתא שגידלה אותה ואת אחיה ועד כמה היא היתה מאושרת בבית סבה וסבתה. היה בינה לבין הסבתא קשר מיוחד והדוק. גם היא, כמו ביאליק, המשורר הנערץ עליה גדלה בבית פרטי עם פרדס אצל הורי אמה.
בשיחה איתה היא ידעה לבחון את מערכות היחסים בין הסב לסבתא, בין אמה לאביה ובין סבתה אליה. בפתיחות וגילוי לב סיפרה שבין בתה שלה לאמה יש קשר חם והדוק, מה שמחמם את ליבה.
לסיום הראתה לנו את תמונת התחפושת חתן כלה שסבתה תפרה לה וכל המושב פער עיניים כשהיא עברה ברחוב. היא הצחיקה אותנו כשתיארה כיצד היה לה קשה ללכת “החתן מושך לי את הרגל.” אמרה לסבתה.
כששאלתי אותה על פרק הסיום היא הודתה שהיה לה קשה והיא אף דמעה כשכתבה אותו. זהו אחד הפרקים המרגשים בספר, עיני הבת הבוגרת מביטות בחמלה על אביה.
תודה לך רוחמה על בוקר מרגש, מרתק. בוקר של חגיגה ספרותית ואינטלקטואלית.
כולנו מחכות לספרך הבא וכן להוצאה מחודשת של ספרך “מחכים לאליהו”.
מי ייתן ונזכה לשובה של לירי אלבג, אחייניתך עם שאר החטופים.
מוזמנים לקרוא מה שכתבתי על ספרה נשארתי בשבילכם
דברים קטנים כאלה, נובלה מהפנטת של קלייר קיגן
תפילה לשובם בשלום של החיילים, החטופים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.
דברים קטנים כאלה, קלייר קיגן
“דברים קטנים כאלה” היא נובלה קטנה ועמוקה. יש ספרים שבהם אני נפעמת מכוח מעט המילים של היצירה. מהיכולת בצימצום מילים ללכוד את ליבו של הקורא ולהטיל עליו קסם. קלייר קיגן מצליחה לעשות זאת. היא יוצרת סיפור אנושי נוגע ללב שמעמיד אותנו מול עצמנו.
כשקראתי את פיסקת הפתיחה נשבתי מול יופי התיאור והציור שראיתי.
“באוקטובר הצהיבו העצים. אחר כך חזרו השעונים שעה אחת אחורה, והרוחות של נובמבר החלו לנשב בלי הפסקה והותירו את העצים עירומים. בעיירה ניו רוֹס פלטו הארובות עשן, והלה שקע מסביבן והתפזר בפתילים ארוכים ושעירים בטרם התפוגג לאורך המזחים, ועד מהרה גאו מי נהר הבּארוֹ, הכהים כמו בירת סטאוט, מרוב גשם.”
זהו סיפור על סודות, על הסתרה ועל הסכמה שבשתיקה, סיפור נוגע ללב על כוחה של הדת והחברה מול החלש.
עלילת הנובלה הקסומה הזו מתרחשת ב 1985 בעיירה אירית קטנה. עלילה המתרחשת במספר ימים, לפני חג המולד ומעט ימים לאחריו. ביל פרלונג סוחר פחם, נשוי ואב לחמש בנות עובד קשה בימים שלפני חג המולד. השנה היא שנה קשה מבחינה כלכלית. התור לדמי אבטלה מתארך ואנשים אינם יכולים לחמם את ביתם. ביל פרלונג מודה לאל על מה ישי לו.הוא מודע לכך שכל הטוב שלו עלול להילקח ברגע אחד.
פרלונג התחיל מאפס. כשאמא שלו היתה בת שש־עשרה היא נכנסה להיריון בזמן שעבדה כעוזרת בית אצל גברת וילסון, האלמנה הפרוטסטנטית שהתגוררה בבית הגדול השוכן במרחק כמה קילומטרים מהעיירה. כשבני משפחתה גילו את ההיריון הם הבהירו שאינם רוצים עוד שום קשר איתה. גברת וילסון לא פיטרה אותה ובמקום זאת אפשרה לה להישאר והרשתה לה להמשיך לעבוד. בבוקר שבו נולד פרלונג היתה זו גברת וילסון שהסיעה את אמו אל בית החולים, ולאחר מכן גם הביאה אותם לביתה. ביל זוכה לחינוך ובית בניגוד לילדים שנולדו מחוץ לנישואים. הוא גם זכר את לעגם של חבריו.
ביל הוא אב מסור ובעל נאמן העובד לפרנסתו בכבוד ואף תורם ונותן נדבה לנזקקים, הוא לא שוכח מניין הגיע ולולא טוב ליבה של גברת וילסון לאן היה מתדרדר. לא סתם עיסוקו הוא מכירת פחם לחימום, הוא כמו השומרוני הטוב.
לפני חג המולד הוא תוהה בשביל מה כל זה, בשביל מה לקום בחושך להביא משלוחים, לחזור בחושך לנקות את הכתמים, לאכול ארוחת ערב. ולישון, מהי התכלית?
יום לפני חג המולד הוא עורך בעצמו את המשלוח למנזר ששוכן על גבעה מעבר לנהר. במנזר זה לומדת בנותיו שעורי נגינה. המנזר משמש בית ספר מקצועי לחינוך. יש עליו סודות וסיפורים על נערות שסטו מדרך הישר והן עובדות במכבסה של המנזר. באותו היום הוא חווה חוויה שמטלטלת אותו ומשנה את התנהלותו ומחשבותיו על החיים.
למרות שהנובלה היא נובלה בעלת מסר דתי יש בה ביקורת על הכנסייה והמנזר, על השתקה, ניצול וחוסר חמלה, מה שהופך אותה לאוניברסלית ללא קשר לדתות. הנובלה גורמת לקורא לאי נוחות מסוימת. בסיום הקריאה הקורא שואל עצמו כמו ביל, מה התכלית וכמוהו הוא מקבל תשובה. והתשובה היא בדברים הקטנים.
במעט מילים ובעלילה צפופה ומרוכזת מצליחה הסופרת להעביר חוויות אנושיות שמרטיטות את הלב.
ומה יותר טוב מקריאתה בימים אלו, ימים שבהם אנו זקוקים לנחמה ורוצים להאמין בקיום הטוב שבאדם.
דברים קטנים כאלה, קלייר קיגן
מאנגלית, יותם בנשלום
הוצאת : אחוזת בית, 2024
סיפורו של ורנון סובוטקס- ספרה הנועז והבועט של דפנט
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.
סיפורו של ורנון סובוטקס – דפנט
מהרתי לרכוש את הספר לאחר ביקורות נלהבות עליו. נמנעתי מהקריאה בו, הכריכה שלו הרתיעה אותי בלשון המעטה, וכך הוא נח לו בתחתית הערמה. קידמתי אותו במהירות לקראת שמיעת הרצאה עליו במסגרת קורס.
“סיפורו של ורנון סובוטקס” הוא ספר בועט, נוקב, אין לו חוקים. הדמויות אומרות לנו, הקוראים, את מה שהן חושבות על ה-כל. ספר שהשאיר אותי המומה והלומה לאורך הקריאה. ספר שמתאר את אנשי הבוהמה מהשיא ועד התחתית.
סיפורו של ורנון סובוטקס הוא אינו רק הסיפור האישי שלו, זהו סיפורה של פריס ושל תקופה. ורנון סובוטקס אינו גיבור, הוא אנטי גיבור, שעושה מסע מהופך. למה מהופך? גיבור, או דמות ראשית עוברת שינויים ומשתנה במהלך העלילה, ורנון עובר שינויים, אך שינויים שאינם שיגרתים, אינם נורמטיביים, שינויים שאינם מקדמים אותו, אלא מדרדרים אותו מטה. לפחות בחלק הזה של הרומן הראשן מתוך שלושה.
ורנון בן החמישים היה בעל חנות תקליטים פופולרית ומוצלחת בפריס. בשנות האלפיים עם ההתפתחות הטכנולוגית והשינויים הדיגיטליים במוסיקה, שבהם הלכו ונעלמו התקליטים, ורנון נאלץ לסגור את חנותו. הוא מתפרנס ממכירות של חפצים שונים שהיו שייכים לחנותו, מקבל דמי אבטלה וכשאלו מסתיימים חברו אלכס, כוכב רוק מוכשר ומוצלח משלם עבורו את שכר הדירה. הרומן נפתח בכך שאלכס מת. כשנודע לורנון שאלכס מת, מיד חושב מי ישלם עבורו את שכר הדירה? כיוון שאין מי שישלם את שכר הדירה ורנון מושלך מידית מדירתו. הוא מוצא עצמו ברחוב, מה שמוביל אותו לנדודים בין חבריו מהעבר. עכשיו הוא מגלה את אבק הכוכבים, שנשר על מדרכות פריס. הוא בודד, חבריו מתו מסרטן או תאונת דרכים, בחורות שנפלו ברשתו ומיטתו נעלמו, חברים שעברו בחנותו גם הם נגוזו. כל מה שנותר לו הוא לחפש את אלו, שפעם חיפשו את קרבתו או את קרבתו של הזמר הנערץ אלכס בליץ’.
הפרק הראשון מציג בפני הקורא את ורנון כאדם שקשה לקורא לאהוד אותו. אני כקוראת הסתקרנתי לדעת מה יעלה בגורלו, כיצד ינסה לשקם את חיו. המסע שלו הוא מסע בין חברים. לאורך כל הרומן אנחנו פוגשים בחברים שהיו חבריו, או באנשים שהכירו אותו, דרכם אנחנו לומדים עליו. פטריס אומר, שהוא לא מבריק במיוחד, אבל היה לו קסם, בחור קליל שנעים לשהות בחברתו.מחבריו לומדים על אלכס, שהיה כהה עור ממוצא אפריקאי, נאה, מוכשר, בעל קול מהפנט, אל בעיניהם. ובעיקר לומדים על פריס והתקופה.
אלכס בליץ’, מת באמבטיה, ורנון מספר שיש בידו קלטות אחרונות שלו, ומכאן מתחיל מחול שדים ומרדף של אנשי תקשורת תאווי פרסום וכסף, אחר ורנון והקלטות, מרדף מלווה בסמים, שתיה ועוד.
חבריו של ורנון הם אוסף של אנשים מכל גווני הקשת. אנשים שאינם נורמטיביים, לכל אחד בעיה ומצוקה משלו. המשותף לכל החברים הוא שרובם אנשים בודדים המחפשים ריגושים, מחפשים אהבה ואינטימיות ומוצאים רק ניצול מיני. כולם מכירים בדרך זו או אחרת את אלכס. כולם חולמים להיות כמו אלכס, חצוף, יפה עד כאב, מוכשר, זועם. כולם מעריצים אותו.
זהו רומן רב קולי עם דמויות ססגוניות, כל אחת מדברת בקולה ומעלה את המחשבות הכי אישיות. אין לדמויות סינון, הן מעבירות לנו מחשבות כנות על מהגרים, משפחה, זוגיות, מיניות, קיום יחסים, כסף, קפיטליזים, מגדר, פורנו ועוד.
הספר גדוש בכל סוגי הסמים והמשקאות, קללות שנקראות בהומור, ביקורת חברתית על מתירנות, מיניות, חברה, כסף ובעיקר תקשורת ועולם הסרטים והטלוויזיה.
לא בכדי שמו הוא סובוטקס, זו תרופה המשמשת לטיפול בהתמכרות. כולם בספר מכורים לסמים, שתיה, מין, דת, כסף.
חברו קסביה כותב תסריטים, המחשבות שלו, שאותן הוא משתף עם הקורא גורמות מצד אחד להתכווצות בבטן, כי הוא אומר הכל, על מהגרים, על נשים על יחסים ומצד שנימחשבותיו גורמות להערצה, הוא אינו מיפה כלום, אינו פוליטיקל קורקט מול המהגרים שמציפים את פריס. אין לו חשבון, יורה לכל עבר את דעותיו, על עולם הסרטים, על נשים וגברים, מקלל בלי סוף קללות עסיסיות, שאם אכתוב אותן המקלדת תעלה באש. ורנון ישן אצלו כמה ימים וממנו עובר לסילבי, שאהבה עד כלות את אלכס בליץ’, היא מוכנה שורנון יגור אצלה לנצח, אבל גם כאן הוא שוהה כמה ימים ומתאייד למקום אחר. וכך מבית לבית מספה לספה, עובר ורנון לכל אורכה ורוחבה של פריס. הטיול בפריס עם ורנון אינו נעים, אנחנו נמצאים ברבעי היוקרה וגם ברבעים הפחות טובים, בלוויל, אזור פר לאשז ועוד פרברים מרוחקים.
ורנון שעובר מבית לבית משקר ומספר שאין לו היכן ללון, כי רק חזר מקנדה להאריך את הדרכון,.מאדם בעל כבוד עצמי הוא הופך למי שמנצל את חבריו.
סיום הספר משאיר אותו פתוח, וכל מה שנותר לי הוא לחכות לתרגום שני ספרי ההמשך שלו ולגלות מה קרה לורנון בתום מסעו.
המסע הוא מסע סאטירי מטורף, מסע ביקורתי על החברה. פחד מעליית הימין, מהמגרים והשתלטות המוסלמים, אביה המוסלמי של אחת הדמויות למד באוניברסיטה והאמין כמו כולם, שהמצוינות מתגמלת וצרפת תקבל אותם, מה שהתברר להם שהם נשארו הכושים של הרפובליקה.
וירז’יני דפנט כתבה רומן חברתי בועט המתאר את החברה הצרפתית באור מרושע, צחקתי בקריאה, אבל הייתי מאוד מוטרדת. הספר הזכיר לי את ספריו של וולבק, בניגוד לכתיבתו, היא יוצרת פסיפס חברתי צבעוני של דמויות שאינן הרואיות וקשה להזדהות איתן. הכתיבה שלה שנונה, בוטה, מצחיקה וביקורתית עד מאוד.
הרומן נשען על פרטים ביוגרפים של הסופרת. בגיל 17 עזבה וירז’יני דפנט את ביתה, עברה אונס, נדדה ממקום למקום, למדה קולנוע בליון והתפרנסה מעבודות מזדמנות כזבנית, מנקה בתים, בייבי סיטר ומבקרת סרטי פורנו. בנוסף לכך עסקה בזנות במכוני עיסוי ובפיפ שאו, הפכה לאלכוהוליסטית, הסתובבה עם פאנקיסטים, התערבבה עם טרנסג’נדרים ויצאה מהארון כלסבית רק בגיל 35. בין יתר גלגוליה היתה דיירת רחוב, ארגנה קבוצות פאנק להפגנות אלימות. כשהיא מתארת את מסעו של ורנון היא יודעת מקרוב על מה היא מדברת. כמי שהיתה בתחתית היא הצליחה להגיע למעמד מכובד של סופרת מוערכת מועמדת לפרסים ולבמאית מוכשרת.
בצרפת היא נקראת “בלזאק של הרוקנרול” וכמי שכתבה את הקומדיה האלוהית של המאה ה-21.
“סיפורו של ורנון סובוטקס” הוא אחד הספרים המרתקים והנועזים שקראתי. ספר מרתק, קצבי שאי אפשר להישאר אדישים לאחר הקריאה.
ממליצה מאוד למי שמוכן לצאת להרפתקה בפריס של מעלה ובפריס של מטה.
סיפורו של ורנון סובוטקס, ספר ראשון, דפנט
מצרפתית, רמה איילון
עורכת הסדר, ארנית כהן-ברק
מודן,סדרה לספרות יפה, 2023
ככה מתחילה זריחה – אביגיל מגידנה גרוס
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לחיילים הפצועים, וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.
יום המשפחה שחל השבוע היה העצוב ביותר שאני זוכרת. משפחות רבות ממתינות לחזרתם של יקיריהם ואנחנו איתם מתפללים ומצפים לחזרתם.
אביגיל מגידנה גרוס פרסמה בימים אלו שיר שמבטא את הכאב של כולנו. (שיר זה אינו מופיע בספרה הנוכחי.)
כל ספר של אביגיל מגידנה גרוס הוא חגיגה. הספר האחרון, “ככה מתחילה זריחה”, השישי מבין ספריה הוא חגיגה כפולה. מיד כשהגיע אלי ידעתי, שהספר ינחם וירפד לי את הלב הכואב, כמו של כולנו. ואכן השירים חיממו את נפשי וחייכו אותי. נתנו לי איזו תקוה.
רובינו מכירים את שיריה שמתרוצצים ברשת ומועברים ברשתות החברתיות.
אביגיל כותבת את שיריה במלוא הרגש, יש בה עצימות נפשית ויכולת לומר את המילים הנכונות. שיריה הם אור וחום, מלווים בליטוף מטאפורי.
אביגיל היא פסיכותרפיסטית במקצועה וגם בנשמתה, היא מתארת במילים את הכאב ובעיקר את יכולת הריפוי והתקוה, את יכולת ההחלמה של הלב הכואב והפצוע. כל שיר שלה גדוש באהבת האדם והחיים. בכל שיר מוצאים את התקוה והאור.
בימים קשים אלו אביגיל מצליחה לעודד ולרפד את הלב. היא מוצאת את המילים של הכאב ואת מילות הריפוי.
הספר נקרא “ככה מתחילה זריחה” שם מעודד, נתן לי אור להסתכל על כך שהזריחה תגיע.
השירים אינם רק שירי תקוה, אלא יש בהם מסר. “הלוואי שנלמד לקרב לבבות ונדבר בשפה של חמלה.” הלוואי !!
בספר שירי געגוע לאביה שנפטר. את הספר היא מקדישה לאביה האהוב.
“|אמרתי לאבי מילים אוהבות
בכל מסע שנותינו יחד,
אך בשעותיו האחרונות
המטרתי את גשם אהבתי
כדי שלא יפרד מהעולם בצמא,
וידע בנשימתו האחרונה
שאשאר כאן לחבק את זכרו.”
השירים קצרים, בעלי מקצב, שירים שמבטאים את התחושות האנושיות של כל אחד מאיתנו.
כל שיר נכתב בנפרד ולצידו מרהיב ביופיו שמתאים לנושא השיר. הצילומים צולמו על ידי אביגיל.
כל חג או יום מיוחד בשנה הופך לחגיגה של שיר תחת עט הכתיבה שלה. אפילו שיר של צו 8 יש לה. ונקרא “צו 8 לחיבוק.”
ממליצה בחום על הספר המרגש והמבורך. ממליצה גם לעקוב אחרי אביגיל מגינדה גרוס בדף הפייסבוק ולקבל שיר מחבק ממנה.
ככה מתחילה זריחה, אביגיל מגידנה גרוס
הוצאה פרטית, 2024
באומגרטנר, פול אוסטר
מתפללת לשובם בשלום לביתם של החטופים, חיילנו, והמפונים.
מאחלת החלמה לפצועים ומחבקת את המשפחות השכולות.
באומגרטנר, פול אוסטר
היחסים שלי עם פול אוסטר מורכבים. לא את כל יצירותיו אהבתי. את ספרו 4321 כיניתי שירת הברבור, שאלו אותי האם הוא, פול אוסטר עומד למות? והנה הגיע ספרו הנוכחי.
קראתי את הספר בחמלה. מודה, הקריאה שלי היתה רכה יותר בגלל הידיעה על מחלתו והמחשבה, שאולי זהו ספרו האחרון.
זהו רומן פילוסופי על החיים ועל קיצם. ולא רק על שני הקצוות, אלא בעיקר על מה שבינהם. אקזיסטנציאליזם.
סימור באומגרטנר פרופסור לפילוסופיה התאלמן מאשתו האהובה לפני עשר שנים. אשתו היתה שחיינית וספורטאית מצטיינת, שאיבדה את חייה בתאונה שחייה. באומגרטנר לא התאושש ממותה ומרגיש כמו אדם קטוע איבר שהגדם עדיין חי.
הספר מתחיל בבוקר שבו הוא יושב לשולחנו הוא נמצא באמצע משפט שלו על הפסידוננים של קירקגור ונזכר שהספר שממנו הוא רוצה לצטט נשאר למטה בסלון. כשהוא יורד להביאו, הוא מגלה ששכח את הסיר על הכיריים והסיר נשרף, תוך כדי פעולות ניקוי הסיר ומחשבות אחרות, מצלצל קורא המונים של חברת חשמל, זו לו עבודתו לראשונה. אד, קורא המונים, מזכיר לו שהוא צריך להיות אצלו. כשזה מגיע באומגרטנר מוצא את עצמו יורד המדרגות למרתף רעועות ולא יציבות שהבטיח לעצמו לתקן, הוא מועד ומרסק את ברכו הימנית. הוא כבר שכח את המסה שלו על קירקגור ואת שיחת הטלפון לאחותו.
אד, עוזב אותו מעולף וכותב לו שיחזור אחרי שיסיים את עבודתו ויביא קרח. באומגרטנר מאושר שיש עוד אנשים אנושיים בעולמנו. רצף פעולות יוביל את באומגרטנר למחשבות פילוסופיות על חיו.
נזכר באשתו, בהכרות עמה ובמותה בים. מותה גרם לו לשברון לב, לעיתים הוא חש בה כמו אדם קטוע איבר שמרגיש את האיבר. ניסה להדוף אותה מעליו, ובה בעת לאחוז בה, לטהר את הבית מכל שריד ויחד עם זאת לשמור על חדר עבודתה. מתאר פריטים של אנה שהיו לה חשובים ודרכם נזכר בה. מגלה כתבים שכתבה בגוף ראשון, הוא קורא את שיריה.
כיום הוא מנהל רומן עם ג’ודית, צעירה מנו בשש עשרה שנים, מרצה במחלקה ללימודי קולנוע. ג’ודית שונה מאנה.
זהו רומן שהעלילה בו מועטה ומצומצמת, זהו ספר פילוסופי שבמרכזו שאלות ותהיות על החיים, המוות, כל כולו של באומגרטנר הוא בעצמו ובבדידותו. הבדידות היא נושא מרכזי בספריו של פול אוסטר וברומן זה הוא מודגש וחריף. דרך הדמות מתאר פול אוסטר את הפחדים מזיקנה, בגידת הגוף, בדידות, שיכחה, אהבה. אלו הם עיסוקים ומחשבות של אנשים מבוגרים. כתיבת מאמרו של באומגרטנר על קירקגור אינה מקרית. קירקגור הוא פילוסוף מוערך שרבים עוסקים בו. “קירקגור ידוע בעיקר בזכות חקר החוויה הסובייקטיבית של הפרט, תוך התבוננות על הבחירה האישית, החופש והאותנטיות מול אי הוודאות של החיים. יצירתו של קירקגור, המאופיינת בהתבוננות עמוקה פנימה לנפש האנושית, הותירה חותם משמעותי וחשוב על הפילוסופיה הקיומית.” (ויקיפדיה) ובזה עוסק באומגרטנר ופול אוסטר בעצמו.
הספר משופע בסגנונות כתיבה, תיאורי יומיום מפורטים, סיפור בתוך סיפור העלילה.
הכתיבה מוקפדת ומדויקת, עשירה בתיאורים, מאוד מפורטת, לעיתים טרחנית, לי היה נדמה שהיא נטולת רגש, כתיבה שכלתנית.
אהבתי בספר את החמלה של באומגטנר על עצמו ועל חיו, את מידת הסלחנות שלו לעצמו על מה שלא עשה. דמותו של באומגרטנר הופכת בסיום הרומן לאוניברסלית, הקורא גם הוא מתכנס בתוך עצמו ומביט על חיו. יחד עם זאת הספר שיש בו עדינות לא הצליח לרגש אותי כמו ספרים אחרים של פול אוסטר. סיום הספר הוא הפתעה.
בסיום הספר מעלה המספר שאלה, האם מאורע מסופר חייב להיות אמיתי? שאלה שמחזירה את הקורא לתחילת הרומן. שאלה שבה מתלבטים סופרים ואפילו קוראים. זו מהות הספרות.
פול אוסטר כתב כאן את מחשבותיו והרהוריו על החיים. פורם את סבך חייו המלאים והכואבים בחלקם, לרגעים קטנים וחלקיקים שמרכיבים את חיינו.
מאחלת לו בריאות והחלמה.
באומגרטנר, פול אוסטר
מאנגלית, משה רון
הוצאת:עם עובד 2024