הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

המשכונאי” של אדוארד לואיס וולנט- קלאסיקה במיטבה”

“המשכונאי”, ספר על איש שמנסה לשרוד את השואה. סיפור של אדם שמדחיק את המספר שעל ידו ללא הצלחה.

קלאסיקה שתורגמה לאחרונה מזמנת לנו חווית קריאה מרתקת.

כילדה אני זוכרת את אותם אנשים שבאו מ”שם”. כילדים לא היינו רגישים אליהם, אני חושבת שלא הבנו אותם ומה הם עברו במשך שנות המלחמה. בשכל ידענו אבל לא הבנו באמת. היינו ילדים שנולדו לתוך ביטחון.

באותם ימים, היו שהסתגרו, היו שטרפו את החיים, היו שדיברו והיו ששתקו.

הספרים שנכתבים היום על השואה נכתבים במרחק של זמן, לכן זווית הראייה שונה.

הספר “המשכונאי” נכתב בשנת 1960 זמן קרוב מאוד לסיום המלחמה ולפני משפט אייכמן. בשנות השישים, שנים שבהם רק אז התחילו להיכתב ספרים על השואה.

לדעתי זו העובדה שעושה אותו מהימן וכואב. בספר “המשכונאי” אין תיאורים רבים על המחנות, אך אלו שמופיעים הם מצומצמים ואינם קלים, למרות זאת אין זה ספר שואה המספר על החיים במחנות ההשמדה, אלא ספר על איש שמנסה לשרוד את השואה. סיפור של אדם שמדחיק את המספר שעל ידו ללא הצלחה.

סול נצרמן,גיבור הספר, איבד את כל משפחתו בשואה, הוא עצמו שרד את ברגן בלזן. כיום בגיל 45 הוא מנהל בית עבוט בהארלם עסק ששייך לגנגסטר. סול יצטרך להחליט האם עליו להמשיך להיות הסוואה למאפיה או לא.

סול הוא חי מת המסתגר מהעולם. סול חי, הוא נושם, עובד, מפרנס ובעיקר זוכר את מי שהיה לפני ה”שם”. הוא אינו נותן לרגש להיכנס אליו. את הרגש השאיר שם. הוא חי ונושם כדי להוכיח שגבר על החיות הנאצים.

“מה כבר יש לנו בחיים האלה?

יש לנו, יש לנו. אנחנו חיים,

אנחנו חיים וגוברים על החיות.”

בחנות המישכון שלו, בין חפצי העבר המאופסנים מאוחסנים גם זיכרונות העבר שלו. החנות היא חבל ההצלה עבורו והקשר בינו לבין העולם. לסול אין סבלנות לאנשים ולצרות הקיום היומיומיות שלהם. הוא עבר צרות וסבל שאין להשוות. מרגיש שהממשכנים משאירים חלק מסבלם אצלו בחנות ומוסיפים משקל לסבלו.

האנשים שמגיעים לחנותו למשכן חפצים, רובם חסרי ערך, מנסים לעורר בו רחמים וחמלה, מנסים אף ליצור עימו קשר בתקוה שיחוס עליהם. אך סול, איש קשוח מצטייר כחסר רגש. הוא אינו עומד איתם על המקח והם מרגישים שהם שבויים בכספו. “אין לך לב” אומר לו אחד מהם. כיצד יהיה לו לב אם השאיר אותו “שם”. אבל מתחת לחומה הקשוחה שבנה סול מסתתר איש אחר, סול דואג לבני משפחתה של אחותו, ובעיקר לבנה הצעיר שרוצה ללמוד ציור. הוא עוזר לאשת חברו הטוב שלא שרד ולאביה.

סול מסתגר מהעולם החיצוני על מנת לא להרגיש את כאב הזיכרון, אלא שהזיכרונות והצער מציפים אותו בזמן שאינו יכול לשלוט בה, בלילות, בחלומות.

“אני נמלטתי כעת אני מוגן בתוך עצמי, יצרתי לעצמי סדר וכעת אני מוגן”.

ההגנה שבנה היא רק לכאורה, שכן החוץ נדחק ונדחף פנימה ואינו מותיר אותו אדיש. חסוס הפועל שעובד בחנותו מנסה לאט לאט להגיע לליבו של סול, הוא גומע בצמא כל הסבר של סול על טיב המשכונאות.

 וכשמו כן הוא, ישו המושיע. ויש את מרילין הצעירה שאינה נכנעת לסגירות שלו.

“אני יודעת שיש סבל ואכזריות ואי צדק בעולם,….אבל אני מאמינה שיש תקוה לכולם” היא אומרת לו באחת הפעמים.

 “המשכונאי” הוא ספר שהשואה בו מרחפת מעל לדמותו של הגיבור, אין תיאורים רבים של אירועי השואה. התיאורים על מה שעבר סול אינם קלים והם מופיעים בעיקר בחלומותיו.

הסיפור מתרחש במשך שבועיים, רוב הספר הוא הקדמה ליום הגורלי, יום השנה למותם של בני משפחתו. יום שממנו חושש סול.

מה יקרה באותו היום? האם נשמתו של סול תנצל או שהוא ימשיך להישאב לתוך זיכרונותיו?

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. ספר שאי אפשר להישאר אדישים.

התכשיט שעל כריכת הספר הוא תליון מתנה לנישואי מדודתו של בעלי ששרדה את אושוויץ, לזכרה.

המשכונאי, אדוארד לואיס וולנט

מאנגלית, תום דולב

הוצאת מחברות לספרות, 2018

תגובות בפייסבוק