הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

הרחק מעצי התרזה” – על ספרו של יונתן ברג”

ספר של חשבון נפש. כל אחת מהדמויות מתמודדת עם העבר שלה שמשפיע על ההווה.

“איך בכלל הגעתי לפה? זו השאלה …לשכונה הזאת, רמת החייל. רק לשמוע את השם הזה, רמת החייל, ומאיפה הגעתי, מאונטר דן לינדן.” נשיפת בוז יוצאת מפיו, “מתחת עצי התרזה, זה מה שזה אומר השם הזה ,אונטר דן לינדן…”

שאלת “איך הגעתי לפה?” מקוננת בנפשו וליבו של יעקב גיבור הרומן “הרחק מעצי התרזה”. שאלה המטרידה אותו מהרגע שעלה לארץ ועזב את עברו והשאירו שם. מאותו הרגע החל במסע, מסע קבורת העבר וניסיון להצמיח עצים ושורשים חדשים. אלו במקום עצי התרזה. כעת בערוב ימיו הוא יוצא למסע בין בניו ומגלה שאת הנעשה אי אפשר להחזיר והאם יהיה לו תיקון בערוב ימיו?

רומן שיש בו שתי עלילות מקבילות המהוות שיקוף אחת לשנייה. סיפורו של יעקב, שבא מ”שם” לפני המלחמה וסיפורה של בר-ברכה, מאשדוד.

יעקב ובר הם שכנים. יעקב, היסטוריון ידוע שם, גרוש פעמיים ואב לארבעה בנים, המזכירים את ארבעת הבנים מההגדה. יעקב חי בדירתו הקטנה בבדידות.

בר שכנתו נשואה לרני, איש נדל”ן המחפש דרכו להרשים את הזולת. בר הגיעה לתל אביב מאשדוד, בר המשועממת מחייה הסתמיים מגלה עניין בשכנה המבוגר שנמצא רוב זמנו לבד. בר פתאום מוצאת עניין בחייה השגרתיים, דאגה, הכנה, פעילות חדשה נכנסת לחייה.

בר מפיחה ביעקב את העולם החיצוני זה שיעקב מתכחש אליו ומביאה אותו אליו פנימה ברעננות ובקלילות שלא ידע ולא הכיר, כי עומס ההיסטוריה שסחב היה כבד מנשוא. ובעיקר עומס  עברו המזוהה עם עצי התרזה.

“המפגש עם בר …מתחיל להפיח בו תחושה אבודה ונשכחת, קרבה”

ואכן, בר מפיחה בו רעננות ועשיה. לוקחת עליו אחריות ומחליטה עבורו. בר שהגיעה ממשפחה חמה ומלוכדת אינה מבינה כיצד יעקב אב לארבעה נשאר לבד. החסות שהיא נטלה עליו מובילה את שניהם למסע בין בניו, אולי מסע פרידה. בר ויעקב מוצאים עצמם בשביל ישראל שיוביל אותם להתבוננות פנימית. יעקב המריר והכועס, זה שהכל צריך להיות לפי מחשבתו, האב שבניו קוראים לו “מצביא ללא צבא”. יעקב ששנים הסתגר וברח מעצמו ימצא במוחו שברי זיכרונות נעימים שאולי יקלו עליו, ” יש לו משפחה ופעם בטיול תהה איך זה ש”הצליח להשתחל למסגרת הצפופה והחמה הזאת” ובאותו הרגע “הוא היה אחד מהם, שותף מלא בהתרחשות הפעוטה הזאת.”

בר מחליטה עבורו אצל מי מבניו יתארחו, לה זו הפעם הראשונה בחייה שהיא נוטלת אחריות ופועלת בהתאם, ליעקב זו הזדמנות לתת לאחר להוביל אותו. בר מביאה אותו לביתם של בניו לפי הסדר. אמיר הבכור הגר בצפון, פנסיונר האוהב לטייל בעולם. צבי הבן המוכשר העשיר “שהצליח”. אלכסנדר, חוזר בתשובה הגר בדימונה. איתמר בנו מנישואיו השניים, חי במנזר בהודו, מצא את השלוה.

המפגש עם כל אחד מבניו עושה ליעקב שיקוף על עצמו, איך הוא נראה בעיניו ומה חסר בו. עכשיו הוא עומד מול עצמו והישגיו בחייו וכולו מלא כעס על בניו.

 בזמן המסע בין בניו של יעקב פורצת מלחמת לבנון השנייה.

העבר מסופר כעובדות וניסיונות הבנה של מה שארע שם. ההווה כולו פעילות ופעלתנות שיעקב נגרר אליה בעזרתה של בר כשהמלחמה נמצאת ברקע ומשמשת תפאורה.

“הרחק מעצי התרזה” הוא ספר המספר את סיפורה של מדינת ישראל, העבר של אלו שבאו משם ושל אלו שהגיעו ממדינות ערב, אלו שניסו להכות שורשים והצליחו ואלו שלא הצליחו, אלו שניסו למחוק את העבר ולהיות כמו כולם, ספר המתאר את ההווה שלנו.

ספר אנושי המעמיד את המשפחה ויחסי בני המשפחה כערך מחבר ומקשר, כערך בעל משמעות. בר מביאה אל שולחנו של יעקב וילדיו את שולחנה שלה מביתה, שם אחרי מריבה היו מגישים קינוח. היא אינה מבינה איך זה שאיש מבוגר נזנח על ידי בניו.

הקריאה בספר “הרחק מעצי התרזה” לא היתה קלה לי, לא הצלחתי לקרוא אותו כמו שציפיתי, ציפיתי לקריאה רצופה וזורמת. רבים מחברי אהבו ושיבחו את הספר, אך אני עצרתי את הקרחאה מספר פעמים. המפגש עם פריצתה של מלחמת לבנון השנייה הפגיש אותי שוב עם מותו של אייל בנין ז”ל, בנה של השכנה שלנו, דלת ליד. אייל  היה בהאמר של גולדווסר ורגב. היה לי לא קל לחזור לימים האלו.

 בנוסף הפריע לי הקלישאה של מפגש ביו גבר מבוגר, אשכנזי, מנוכר לבחורה חמה צעירה ממשפחה ספרדית שמגיעה לתל אביב מהפריפריה.

הדמויות לא הצליחו לגעת בי, לטעמי לא היה בהן עומק רב. געגועיו של הגיבור לעצי התרזה לא היה מספיק עמוק. הרגשתי כמו במשאית שבכל פעם מעמיסים עליה נוסעים וכלום לא מתפתח, הנוסעים נשארים בגדר נוסע שמספר את סיפורו לנהג או ליושב לצידו.

אבל ההפתעה היתה סיום הסיפור, המשאית עשתה דרכה עלתה וירדה, חצתה את ישראל ובתחנה האחרונה הופתעתי לגלות שהסופר לא נפל לקלישאת הגיבור המזדקן שמגלה את עצמו. לתדהמת הקורא זוהי עלילה שבה הגיבור הראשי אינו עובר שינוי, אלא דמות המשנה היא זו שקמה לחיים אחרים. הסיום גרם  לי לחייך.

הרחק מעצי התרזה , יונתן ברג

עם עובד 2018

ג’ים הילד” – ספרו העדין של טוני ארלי”

מעטים הסופרים שמצליחים ללכוד את התחושות הילד ולתארם ברגישות כמו שעשה זאת טוני ארלי בספרו “ג’ים הילד”.

הסיפור של “ג’ים הילד” מתרחש בארה”ב בתקופת השפל הכלכלי. אבל הוא אוניברסלי.

ג’ים הילד, להבדיל מג’ים אביו שנפטר שבוע לפני הולדתו, גדל בין מבוגרים, אמו שהתאלמנה ושלושת אחיה, כל רצונו הוא להיות שווה אליהם. הוא מבין שרק כאשר יתבגר יוכל להיות כמו הדודים שלו שאותם הוא אוהב.

לכן הציפייה מיום הולדתו העשירי גורמת לו להתרגשות, שמובילה אותו לבלבול ותסכול. במהלך יום ההולדת הוא משתדל ומתאמץ לרצות את האנשים שגידלו אותו, לכן בכל מה שאמר או עשה הרגיש שעשה כמו ילד קטן.

ג’ים נולד  באליסוויל שבצפון קרוליינה,עיירה קטנה. אמו ושלושת אחיה מגדלים אותו ובעיקר עוטפים אותו בחום ואהבה ומשמשים לו חומת מגן.

הספר נפתח ביום הולדתו העשירי של ג’ים ונמשך במשך שנה אחת. שנה שבה אנחנו מלווים אותו במסע התבגרות.

ג’ים יתבגר במהלך השנה, הוא יעשה מסע חיצוני אל מעבר לגבולות העיירה ובעיקר מסע פנימי אל עצמו שבו יגלה את הכוחות הנפשיים שלו ואת משמעותה של חברות נפש. הוא ילמד למצוא את עצמו בעולם, זה הפנימי הקרוב- משפחתו, ובעולם החיצוני – חברת ילדים הגדולים והקטנים ממנו.

המסע החיצוני שלו יהיה הנסיעה לים, כמעט בכל סיפורי ההתבגרות הים מהווה נקודת שיא, לנה ולילה ב”חברה הגאונה” יוצאות לים, ליטו ב”לדבר לעצמנו” יוצא עם אביו לראות את הים. ב “ג’ים הילד”  יוצא ג’ים עם דודו לים, נסיעה שבה הוא מרגיש כמו שנוסע לעולם אחר.

הנסיעה הזו, החוצה, אל מחוץ לעיירה לראות את הים. תהיה עבורו נסיעה של גילויי אומץ, גילויי כוח ועוצמה.

“הנשימה של ג’ים נעצרה בגרונו כאילו היא פוחדת לצאת…על גל ,כשהתנפץ ונשבר נשמע לגים כמו נשימה כועסת של אלוהים.”

תוך כדי המסע מספר לו דודו פרטים על עברו, ג’ים צמא לשמוע על אביו, כי הסיפורים הרגילים ששמע כל חיו עליו דומים בעיניו “לחולצה שכובסה ונתלתה בשמש פעמים כה רבות, עד שהאריג היה רך ונוח.” דודו אכן מספר לו פרטים חדשים ותגליות מעניינות על אביו וסבו.

נדמה כי תיאורי הטבע לקוחים מתוך ציורים, התיאורים בספר גרמו לי להחסיר פעימה. כמה יופי ועדינות עוצרת נשימה טמונה במשפטים הרגישים והעדינים. כוחם של התיאורים הוא בכך שיכולתי לראות מול עיני את הטבע.

“הוא רצה לצוף עליו עד הבוקר. ואז הערפל יישרף בשמש והוא יוכל לראות הכל. הוא רצה לקטוף אור מענף של עץ ולקחת אותו הביתה.”

כבר קראתי הרבה סיפורי התבגרות וסיפורי מסע המתארים התבגרות. אבל לקרוא את תיאורי הטבע דרך העיניים של ג’ים זו חוויה מרגשת. יופיו של הספר הזה הוא הלשון הפיוטית. התיאורים כל כך רגישים ועדינים כמו שירה. הכתיבה מדויקת ומלוטשת כמו יהלום שמנצנץ באור השמש. אין בספר מילה, משפט או תיאור מיותר. צמצום הכתיבה גורם לקורא לחוש את התקופה הסגפנית ואת המחסור החומרי של התקופה. תיאורי הטבע מעמידים את הקורא בפני הבנה שהטבע חזק מאיתנו ויופיו עולה על כל הון חומרי.

פנינה ספרותית עדינה.

ג’ים הילד , טוני ארלי

מאנגלית, אמיר צוקרמן

עם עובד 2018

פנינה ספרותית עדינה.

הספר,תרצה אתר כל השירים הוא חגיגה

 “תרצה אתר כל השירים” הוא חגיגה ללב ולנשמה. חגיגה נפלאה שמחייה בשנית את תרצה אתר המשוררת שכולנו גדלנו על שיריה.

איך אפשר לכתוב על הספר “תרצה אתר / כל השירים” ?

אי אפשר להכיל את כל המחשבות, הדעות והרגשות שלי בעקבות קריאת השירים. כל מה שאנסה לכתוב ארגיש שאני חוטאת לתרצה אתר ולעורכת נגה אלבלך.

תרצה אתר מלווה אותי מנעורי. את אביה, נתן אלתרמן, הערצתי, (עד היום הוא ה- משורר בעיני אחרי ביאליק) דקלמתי כל שיר שלו. את אמה, רחל מרכוס, אהבתי אישית (היא הנחתה והדריכה אותי ואת חברותי לקורס בצבא. )

 כמו כל בני דורי הכרתי כמעט כל פרט מחייה של תרצה והוריה.

כשהספר הונח ברוב כבוד בסלון במרכז הבית, הביעו ילדיי פליאה, “כל כך הרבה שירים כתבה תרצה אתר?” האמת שגם אני הופתעתי.

התחלתי לקרוא את הספר מהסוף, מפרק הימנים ופרק אחרית הדבר.מדוע? כי פרקים אלו הם שסיקרנו אותי לפני שהתפניתי לקרוא את שירייה של תרצה אתר.

בפרק היומנים קראתי על בדידותה בניו יורק, על העצב שבה, על געגועיה לארץ ועל הסבל הנפשי שעברה בזמן שהותה שם. מצד אחד רצתה לחזור הביתה ומהצד השני לא רצתה לאמלל את הוריה. “שהעיר מקיאה את פני מקרבה שאין שמש בעיר וירח בה אין ואין בה כוכב ושמים אין בה.”

תרצה אתר כתבה ברגישות רבה על עולמה הפנימי וכיצד הוא משתקף בעולם החיצוני. היא הפליאה לתאר את אהבתה לעיר תל אביב, כמו אביה, את ראיית הטבע וחילופי העונות, את בדידותה, ואת כמיהתה לאהבה.

קראתי בשקיקה את השירים שהיו מוכרים לי מספרי השירה שכתבה, בעיקר מספרה, “בין סוף לבין סתו”, ספר שירים שליווה אותי בנעורי.

“הסוד הנהיה בגוף לאט: סוד הצמיחה.

עכשיו אני נוגעת בו במו ידי מרגישה בפעימות חדות

 לאט. לבדו יצמח האדם

ועיניו לא ידעו לעולם”

(צמיחה)

ליבי שר וצהל על כל אוסף השירים והפזמונים ששרנו כולנו: “אהבה יומיומית”, “הלילה הוא שירים”, “אני חולם על נעמי”, “תפילת יום הולדת”. שיר שאני אוהבת במיוחד. ועוד ועוד.

התענגתי על שירים חדשים שהובאו מעיזבונה. זו היתה עבורי חגיגה ,לקרוא מחשבות ומשפטים חדשים שכתבה תרצה אתר, לנסות לחשוב מדוע לא פרסמה את שיריה אלו, שלטעמי הם מצוינים.

“אני אוהבת את העיר שמחכה

איני מוסיפה ללכת לשם,

כי נעים לי שהיא ריקה.”

בספר שירים שמתארים את עולמה הפנימי החרד, הדואג, השואף להרמוניה. אהבתי את הצד הספרותי המיוחד בשיריה שבהם  היא כותבת בלשון פנייה או מנסה לכתוב דרך עולמו של האחר העומד מולה.

באמת, שאי אפשר להקיף את היריעה הרחבה של 600 עמודי הספר הנפלא. קובץ השירים הוא כמו יער קסום בעיני, יער שלפעמים הוא עבות וחשוך, לפעמים רואים מבעד לעצים את קרני השמש ואת הירח. יער שכולו פועם כמו לב. השירים היו לי כמו טיפות גשם ביום שרב.

אישית, אני חייבת להודות לנגה אלבלך על המחקר ואיסוף השירים מעיזבונה של תרצה אתר. על שלוש שנות מחקר, מיון, ליקוט, על כינוס כל השירים שפורסמו ואלו שלא, על המכתבים וקטעי היומן שהחיו לי את תרצה אתר והוריה ובכך החזירו לי את ימי נעורי.

כמו שאמרתי, הספר מונח לו ברוב כבוד קרוב ובהישג יד, כדי שאוכל לעלעל בו שוב ושוב, ולהיות זו המטיילת בין דפי השירים הרב גוניים והנפלאים של תרצה אתר.

תרצה אתר כל השירים

עריכה ואחרית דבר, נגה אלבלך

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

אהבה לכל החיים” – שתי נובלות חדשות של סרחיו ביסיו”

סרחיו ביסיו עשה לי את זה שוב. הצליח לרתק אותי ולשבש לי את קצב הלב הסדיר. בשתי נובלות עדינות ורגישות הוא מתאר את ההתאהבות והכאב של גיל ההתבגרות

בכל פעם כשאני מסיימת לקרוא ספר של ביסיו אני מרגישה כאילו אני נמצאת תחת היפנוזה. ביסו מהפנט אותי ומצליח לגרום לי להישאר ללא אוויר.

הספר “אהבה לכל החיים” מכיל שתי נובלת,  הנובלה הראשונה שנותנת לספר את שמו נקראת “אהבה לכל החיים.” צרוף מילים היכול להישמע רומנטי או ציני.

שני נערים, המספר וחברו הטוב, לאלו, מנהיג חבורת הנערים, גרים בכפר קטן, רמאז’ו שבו כולם מכירים את כולם. יום אחד מגיעה לכפר ליסה, נערה יפה ובעיקר בעלת אומץ וחוצפה המערערת את הסדרים הקבועים והמסודרים של העיירה. בני הנעורים מהופנטים ממנה.

“ליסה ריתקה אותנו כל כך שהדבר היחיד שיכולנו לעשות… היה לשנוא אותה.אנחנו נכבשנו באדישות ובתעוזה שלה.

וכמו בכל סיפור התבגרות שני הנערים מתאהבים בה ונוצר משולש רומנטי. אבל ביסיו אינו נופל לקלישאות רגילות, אלא מתאר את מערכת היחסים בין הנערים בעדינות לירית כמעט כמו מוסיקה. הוא מצליח ללכוד את עוצמת הרגשות של הנערים מלאי ההורמונים. את התקופה ואת מערכות היחסים, את החוצפה של ליסה שאי אפשר שלא להתאהב בה. את הכאב והייאוש שבהתבגרות. התיאורים שבספר הם תיאורים רגישים שהקורא פשוט נשבה בהם.

נובלה שבמרכזה עומדות שאלות  כמו מהות האהבה, חברות, זיכרון, האם להגשים חלום או להשאירו כחלום.

הנובלה השנייה שבספר “ציניות” גם היא מתמקדת באהבת נעורים, אך שונה לחלוטין מ”אהבה לכל החיים” .הכותרת לטעמי צינית ביותר, שכן הסיפור מגדיר תכונת אופי של הנערה, רוסיו, אך אין בסיפור ציניות כלל אלא כאב. כאב של התבגרות. לא אספר פרטים על מנת לא לפגום בקריאה. הנובלה הזו הותירה אותי עם תעוקה בלב.

ביסיו בעיני מסתכל גאון ברוך כישרונות. , סופר, תסריטאי, מוסיקאי, בעל זכות יוצרים, את הזכות לסביבה. נושאי כתיבתו הם רבנים ושוליים, הוא יכול לכתוב על סוגי דמויות רבים.

הכתיבה של ביסיו משכנעת, מרתה ובעיקר מהפנט.

אי אפשר להדהד למיכל שליו. בנובלה.

קריאה קוראים את אפ הבא. אציקל בינתיים בנאטפליקסקס “אלה היו השמים” לפי ספרו.

אהבה לכל החיים, סרחיו ביסיו

מה מספר, מיכל שליו

תשע נשמות 2018

סצינות מברצלונה “- קובץ סיפורים של מרסה רודורדה”

סצנות מברצלונה הוא אוסף סיפורים שהם כמו סוכריות צבעוניות. סיפורים המתארים בפשטות לירית ססגונית את אנשי העיר ברצלונה. ולא רק האנשים הם הגיבורים, העיר ברצלונה היא הדמות הראשית

סיפורים מהחצר האחורית קראתי לספר.

הו ברצלונה ברצלונה. העיר היפה, התוססת ומלאת החיים והיופי, עיר שיש בה הכל. נמל, הר, רחובות תוססים, שוק, פארק, אדריכלות.

והנה באה מרסה רודורדה ואומרת לנו, מה שאתם רואים כתיירים הוא היופי החיצוני, בואו איתי לטיול ברחובות ברצלונה, אפילו ברחובות שאתם מכירים, אני אראה לכם את העיר האמיתית.

“סצנות מברצלונה” מראה לנו את הצד האחר, את החצר האחורית, החצר היומיומית של ברצלונה, הסיפורים מתארים אירועים המתרחשים בעיר ברצלונה תוך כדי הזכרת שמות הרחובות והמקומות. הקורא  מרגיש כאילו הוא נלקח על ידי הסופרת לטיול בעיר, אך הסיפורים  הם אוניברסליים. סיפורים שהם תשקיף של ברצלונה. הכל יפה, מואר מתוייר, אך יש גם צד אחר לחיים.

המשותף לסיפורים שבקובץ “סצנות מברצלנוה” הוא הידיעה הפילוסופית, החיצוני יפה, אבל אין מושלמות בעולם.

הסיפור הפותח את הקובץ “סצנות מברצלנוה”   הוא תמצית הרעיון של כל הספר. קימט, ילד צעיר עבר זה עתה  דירה, ביום המעבר הוא יוצא אל הרחוב כשבידו כריך עם קוביות שוקולד, הוא משאיר את קובית השוקולד לסיום “עדיף ככה, לאכול אותה בנפרד, מתוקה ודביקה…היא תהפוך למין סירופ אלוהי.” שם ברחוב הוא מגלה את העולם האמיתי, אין בהם שוקולד מתוק ואלוהי. שם הוא מגלה את המציאות הכואבת. הסצינה שהתגלתה למול עינייו הותירה אותי מעט מזועזעת.

בסיפור אחר זוג מאורסים צופה בסרט בקולנוע, הבחורה מחפשת זוגיות ואושר כמו בסרטים שצופה בהם, מבינה שהחיים אינם סרט והם למעשה יהיו אומללים.

דמויות אחרות בסיפורים חווים חוויות אנושיות ומציאותיות, כאלו שכל אחד מאיתנו חווה. פחד נטישה, מציצנות ורצון להיות בצד האחר של הרחוב. זיוף, ובעיקר פיקחון.

הכתיבה של מרסה רודורדה היא כתיבה ראליסטית. מרסה רודורדה מביאה לנו את החיים ללא הנחות, היא מראה את כל הצדדים של החיים. בעיקר את ההבנה הנפשית של הדמויות. הסיפורים כתובים כמו תיאור יומיומי רגיל, אך בסיומם יש מעין אור חזק המתמקד על ההבנה של האירוע. מה שמוביל את הדמויות להתבגרות פתאומית. הגילוי שבשיגרה. כמו התיאור הנפלא הזה: “בגשם היא תפגוש את הגשם. לא הגשם של האוהבים, אלא של אלה שהחיים עשו אותם עצובים, הכו אותם במרירות, גשם שמביא בוץ וקור….שהורס את הבגדים ואת הנעלים.”

יופיים של הסיפורים בקובץ  “סצנות מברצלנוה” הוא לא רק באנושיות שבהם, אלא בכך שהסופרת מביאה את העיר והטבע אל תוך נפש הגיבורים. עורכת לנו טיול ברחובות העיר, שהוא מקביל לטיול בתוך נפשם ומוחם של הגיבורים. מראה את יופייה של העיר ואת האנשים החיים בה. “החשמלית עברה על פני מוסך ,האינטרנסיונל”,הסופרמרקט, מועדון הטניס… הכל חלף מול עינהם.” לרגע נדמה כי גם אנחנו הקוראים נמצאים שם בחשמלית בין כל הנוסעים ומביטים דרך החלון.

מרסה רודורדה היא סופרת קטלאנית ילידת ברצלונה. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד היא יצאה לגלות בצרפת. ספרה “כיכר היהלום”  השאיר עלי רושם עז, עד היום אני שומעת את משק כנפי היונים מעל לראשי.

 אני קראתי את הסיפורים ברצף. לדעתי, יש לקרוא אותם לאט, להרגיש את המילים, לטייל ברחובות. עכשיו כשאני מכירה את הסיפורים אני יוצאת לפגישה נוספת עם הגיבורים, יש לי הרבה על מה לשוחח איתם.

ממליצה בחום רב על טיול ברחובות ברצלונה.

סצנות מברצלונה, מרסה רודורדה

מקטאלנית, יוסי טל

אחרית דבר, אוריאל קון

תשע נשמות,2018

שלוש” – ספרו המרתק של דרור משעני”

ספר שתפס אותי לא מוכנה הקריאה בו כמו רכבת הרים ללא יכולת עצירה. שלוש נשים שנכנסו ללב שלי ולנשמתי

מזמן לא הצלחתי לשבת ולקרוא ספר בנשימה אחת.

הספר “שלוש” עשה לי את זה. הושיב אותי וכל מה שעשיתי היה לקרוא ולנשום אוויר לפעמים, כי הייתי חייבת. לא יכולתי להניח אותו ולא יכולתי להשאיר את הנשים שבו לבד, דאגתי להן.

בגב הספר נכתב :   “שלוש גיבורות שלא תוכלו לשכוח. אחרי שתקראו את “שלוש“ ,תבינו למה אי־אפשר לגלות אף פרט נוסף מתוכו.”

ממש כך. אני פוחדת לספר פרטים כדי לא לפגום בהנאת הקריאה.

מי הן השלוש?

האחת. אורנה גרושה טרייה, אמא לערן בן 9, מורה בתיכון בחולון. (אולי בתיכון שבו לימדתי) אורנה גרושה טרייה, מנסה לשקם עצמה ומשוטטת באתר ההיכרויות.

שתיים. אמיליה, עובדת זרה הנמצאת שנתיים בארץ ואין לה איש  חוץ מנחום שבו טיפלה ונפטר ואליו ולחדרה היא מתגעגעת .עכשיו היא מחפשת, לא רק עבודה  היא מחפשת גם את האל, את הסימן שינחה אותה בחיי היומיום.

שלוש. אלה, לאחר לידה שלישית, מנסה לסיים את עבודת המחקר שלה, מחפשת מפלט בבדידות ובשיגרה שבחייה.

שלושתן בודדות, שלושתן מחפשות ריגוש ונחמה.

בספר “שלוש” מביא אלינו דרור משעני הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר. מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.

עלילת “שלוש” מתרכזת בחולון (דרור זוכר לעיר שבה גדל חסד נעורים) גבעתיים, תל אביב, יפו. קוביה קטנה, כאן מעבר לפינה מה שהופך את הספר לאמין וקרוב אלינו הקוראים. וכך בין רחובות הערים המוכרים לי מוביל דרור משעני את הקורא אל תוך העלילה והתעלומה שבה.

הכתיבה של דרור משעני מרתקת, כל משפט מושך  למשפט הבא ולזה שאחריו, דרור כותב בבהירות ורהיטות. הוא מצליח להבין את הגיבורות שלו ולהיכנס למוחן, לתאר את ההיסוסים של כל אחת בבניית מערכת היחסים, הוא מראה לנו את הדקויות הקטנות של כל אחת. שלוש דמויות שונות אחת מרעותה.

עמדת המספר שלו גאונית לטעמי, ביחוד בסיפורה של אלה, מספר שלוש. בסיפורה הוא לא רק מספר יודע כל, אלא גם מספר מתערב, לא אוסיף פרטים על עמדתו בסיפור זה על מנת לא לפגוע בהנאת העלילה.

הקריאה בספר “שלוש” כל כך ריתקה אותי אהבתי את דמותה של אלה, מספר שלוש, עד שמצאתי את עצמי ממלמלת ומדברת אליה.

אני הייתי מהופנטת, לא עזבתי את הספר, עכשיו עזבו הכל ולכו לקרוא אותו ומהר !!!

שלוש, דרור משעני

אחוזת בית, ידיעות ספרים, 2018

המשכונאי” של אדוארד לואיס וולנט- קלאסיקה במיטבה”

“המשכונאי”, ספר על איש שמנסה לשרוד את השואה. סיפור של אדם שמדחיק את המספר שעל ידו ללא הצלחה.

קלאסיקה שתורגמה לאחרונה מזמנת לנו חווית קריאה מרתקת.

כילדה אני זוכרת את אותם אנשים שבאו מ”שם”. כילדים לא היינו רגישים אליהם, אני חושבת שלא הבנו אותם ומה הם עברו במשך שנות המלחמה. בשכל ידענו אבל לא הבנו באמת. היינו ילדים שנולדו לתוך ביטחון.

באותם ימים, היו שהסתגרו, היו שטרפו את החיים, היו שדיברו והיו ששתקו.

הספרים שנכתבים היום על השואה נכתבים במרחק של זמן, לכן זווית הראייה שונה.

הספר “המשכונאי” נכתב בשנת 1960 זמן קרוב מאוד לסיום המלחמה ולפני משפט אייכמן. בשנות השישים, שנים שבהם רק אז התחילו להיכתב ספרים על השואה.

לדעתי זו העובדה שעושה אותו מהימן וכואב. בספר “המשכונאי” אין תיאורים רבים על המחנות, אך אלו שמופיעים הם מצומצמים ואינם קלים, למרות זאת אין זה ספר שואה המספר על החיים במחנות ההשמדה, אלא ספר על איש שמנסה לשרוד את השואה. סיפור של אדם שמדחיק את המספר שעל ידו ללא הצלחה.

סול נצרמן,גיבור הספר, איבד את כל משפחתו בשואה, הוא עצמו שרד את ברגן בלזן. כיום בגיל 45 הוא מנהל בית עבוט בהארלם עסק ששייך לגנגסטר. סול יצטרך להחליט האם עליו להמשיך להיות הסוואה למאפיה או לא.

סול הוא חי מת המסתגר מהעולם. סול חי, הוא נושם, עובד, מפרנס ובעיקר זוכר את מי שהיה לפני ה”שם”. הוא אינו נותן לרגש להיכנס אליו. את הרגש השאיר שם. הוא חי ונושם כדי להוכיח שגבר על החיות הנאצים.

“מה כבר יש לנו בחיים האלה?

יש לנו, יש לנו. אנחנו חיים,

אנחנו חיים וגוברים על החיות.”

בחנות המישכון שלו, בין חפצי העבר המאופסנים מאוחסנים גם זיכרונות העבר שלו. החנות היא חבל ההצלה עבורו והקשר בינו לבין העולם. לסול אין סבלנות לאנשים ולצרות הקיום היומיומיות שלהם. הוא עבר צרות וסבל שאין להשוות. מרגיש שהממשכנים משאירים חלק מסבלם אצלו בחנות ומוסיפים משקל לסבלו.

האנשים שמגיעים לחנותו למשכן חפצים, רובם חסרי ערך, מנסים לעורר בו רחמים וחמלה, מנסים אף ליצור עימו קשר בתקוה שיחוס עליהם. אך סול, איש קשוח מצטייר כחסר רגש. הוא אינו עומד איתם על המקח והם מרגישים שהם שבויים בכספו. “אין לך לב” אומר לו אחד מהם. כיצד יהיה לו לב אם השאיר אותו “שם”. אבל מתחת לחומה הקשוחה שבנה סול מסתתר איש אחר, סול דואג לבני משפחתה של אחותו, ובעיקר לבנה הצעיר שרוצה ללמוד ציור. הוא עוזר לאשת חברו הטוב שלא שרד ולאביה.

סול מסתגר מהעולם החיצוני על מנת לא להרגיש את כאב הזיכרון, אלא שהזיכרונות והצער מציפים אותו בזמן שאינו יכול לשלוט בה, בלילות, בחלומות.

“אני נמלטתי כעת אני מוגן בתוך עצמי, יצרתי לעצמי סדר וכעת אני מוגן”.

ההגנה שבנה היא רק לכאורה, שכן החוץ נדחק ונדחף פנימה ואינו מותיר אותו אדיש. חסוס הפועל שעובד בחנותו מנסה לאט לאט להגיע לליבו של סול, הוא גומע בצמא כל הסבר של סול על טיב המשכונאות.

 וכשמו כן הוא, ישו המושיע. ויש את מרילין הצעירה שאינה נכנעת לסגירות שלו.

“אני יודעת שיש סבל ואכזריות ואי צדק בעולם,….אבל אני מאמינה שיש תקוה לכולם” היא אומרת לו באחת הפעמים.

 “המשכונאי” הוא ספר שהשואה בו מרחפת מעל לדמותו של הגיבור, אין תיאורים רבים של אירועי השואה. התיאורים על מה שעבר סול אינם קלים והם מופיעים בעיקר בחלומותיו.

הסיפור מתרחש במשך שבועיים, רוב הספר הוא הקדמה ליום הגורלי, יום השנה למותם של בני משפחתו. יום שממנו חושש סול.

מה יקרה באותו היום? האם נשמתו של סול תנצל או שהוא ימשיך להישאב לתוך זיכרונותיו?

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. ספר שאי אפשר להישאר אדישים.

התכשיט שעל כריכת הספר הוא תליון מתנה לנישואי מדודתו של בעלי ששרדה את אושוויץ, לזכרה.

המשכונאי, אדוארד לואיס וולנט

מאנגלית, תום דולב

הוצאת מחברות לספרות, 2018

בוקר מעניין שבו “יקיצה ” וניר ברעם התארחו אצלי בסלון

ניר ברעם השאיר אותנו אחרי המפגש ללא אוויר.

למה?

הוא נכנס כמעט כמו סופה, ריתק והיפנט אותנו. ענה בגלוי ובכנות על כל שאלה ששאלנו. והכניס אותנו לעולמו שלו.

סיפר על ילדותו בבית הכרם, ולרגע החייה את אותה שכונה של שנות השמונים, שהוודאי משמש מקום משחקים, מקום שאליו ברח. “כילד עולם הדמיון העשיר אותי ועזר לי להתמודד ולהתבגר.” מכאן צמח הסופר.

סיפר לנו על כך שהכתיבה היא כתיבה רטרוספקטיבית, כילד הוא לא יכול היה לנסח את התחושות, אבל הן היו קימות, היום בבגרות הוא מסוגל לתרגם את הרגשות  אך התחושות הן של אותו הילד שחווה את האירועים, גם אם לא ידע איך לתרגם אותם למילים, עדיין הילד זוכר את התחושה. עולם הדמיון לא נעלם, הוא נשמר גם בבגרותו. “התודעה של הילד באותו הווה שבה חי אינה מענינית, ההתערבות של הסופר בזיכרונות הופכת את הזיכרון למעניין.”

כילד היו בו פחדים שהאושר ורגעי האושר שאותם חווה יגמרו, “אני זוכר את הניצחון של משחק כדורגל שהשתתפתי בו ובו ניצחנו, אני זוכר בבירור שבאותו הרגע חששתי שהאושר הזה לא יחזור” היום למד להבין שרגע אושר מוחלף ברגע אחר.

הכתיבה היא כדי לשמור על אותם הזיכרונות של נערותו ובגרותו, הכתיבה מהווה דרך להתמודד. הוא מביא לכתיבה את המטעינים הרגשיים והכאב שלו ומצמיח אותם לסיפור.

סיפר בגלוי על מערכת היחסים עם חברו. על החברות רבת השנים, על עולם הדמיון שחיבר את שניהם. סיפר על עולם הבנות מול עולם הבנים. “הבנות נמצאות בעולם פנימי, הן רואות מבחוץ. העולם הגברי שונה, יש לו חוקים משלו.”

גילה לנו שחלק מהאירועים שבספר הם אמיתיים עם שינוי קל.

שאלנו אותו על הכתיבה, ניר גילה לנו שהוא כתב את הספר ללא פרקים, והסכים לתת שמות לפרקים כדי להקל על הקורא. הבחירה לא לתת לגיבור שם ולכנות אותו בשם “הוא” היתה בחירה מכוונת, “לא יכולתי לתת לו שם, אני יודע שזה מקשה על הקורא.”

“מה רצית להיות כשתהיה גדול?” “כדורגלן” הוא ענה, “בטח שלא חשבתי על סופר.” מזל חשבתי בליבי שלא הגשמת את החלום.

לא רק על הספר ועליו כסופר הוא דיבר, הוא העשיר את עולמנו הספרותי, הזכיר והשווה ספרים וסופרים אחרים, דיבר בשטף ותוך כדי סיפר בדיחות.

תודה לך ניר על בוקר מעניין ומרתק.

ומי קרא קרא את עדיין יקי ציצה ממליצה לו מאוד הר. ספר תישארו אדישים, ספר חכם, מתמסר אך מתגמל. מסע של התבגרות לנגד עיניכם.

מי שלא קרא את “יקיצה” שירוץ לקרוא.

סקירה שלי על הספר “יקי gra”  http://rachelfaran.co.il/?s=%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A6%D7%94

עשר אגורות” – ספרו מעורר הסקרנות של ליאוניד פקרובסקי”

הספר “עשר אגורות”  לימד אותי שלחיים יש סיפורים משלהם ולעיתים הם מוצלחים ביותר.

 לעיתים אני מזדמנת לבית הרופאים ברחוב דובנוב 10 בתל אביב. מודה, מעולם לא פניתי לשומר היושב בכניסה, איני זוכרת את פניו, תמיד הגעתי היישר לקומת המרפאה.

הספר “עשר אגורות” סיקרן אותי בזכות מי שכתב אותו.

ליאוניד פקרובסקי נולד ברוסיה, הוא בעל תואר שני בתולדות האומנות, ברוסיה הוא היה אוצר ופרסם מאמרים בנושא אומנות. בגיל 44 עלה לארץ, כמיהתו היתה להגיע ל “תחת שמי ים התיכון” שיר שהפך עבורו לאגדה. כשהגיע לארץ, בגלל קשיי השפה  נאלץ לעבוד כגנן בבית הקברות הצבאי בחולון ולאחר מכן כשומר.

הקריאה בספר הפתיעה אותי.

 זה אינו ספר סיפורים רגיל, אין בו מקבץ של דמויות מתפתחות, שעוברות תהליך של שינוי או סיפורים עם עלילה ואירועים. הסיפורים הם מחשבות על אירועים שחווה הסופר, או יותר נכון אירועים שהובילו אותו לחשוב מחשבות פילוסופיות והרהורים על החיים.

לאוניד כאילו צופה מהצד בחיים, רק “כאילו”, בניגוד לאנשים שחולפים על פניו ואינם מביטים בו (כולל אני)  הוא רואה את כל מי שחולף על פניו. הדמות נחרטת במוחו ואם הצליחה לעניין אותו הוא מתחיל לשוחח איתה במוחו, מכאן הדרך אל הנייר והסיפור הכתוב קצרה.

“אני מנסה למלא בפרטים אמיתיים כדי לחזק אצל הקורא את תחושת האמינות…ומה יכול להיות יותר מציאותי מן המקום שבו אני מבלה במשך השבוע שמונה שעות בכל יום?”

והוא אכן כותב על הכל. חולדה שחלפה מול עינו ומצאה את מותה מקבלת מקום רחב, ליאוניד תוהה מדוע אומרים על חולדה מתה ועל אשה נפטרה? הרי שניהם נטמנים באדמה.

 ליאוניד רכש מזדה 2 בצבע ירוק זרחני. אירוע שהיה עבורו משמעותי, פרידה ממכונית ישנה שליוותה אותו ורכישת מכונית חדשה. בנו כינה את האוטו צרצר, מכאן מתחיל משחק וירטואוזי על המילה צרצר, אותו החרק מתגלגל עד לצאר הרוסי.

קריאת הסיפורים היתה  כמו לשבת בתוך מוחו של הסופר ולעקוב אחר האסוציאציות המחשבתיות  שלו.

קראתי ספרים רבים על אנשים שהיגרו ממולדת אחת לשנייה. אנשים שעלו לארץ ותארו את קשיי הקליטה שלהם. לימדתי תלמידים רבים שלהוריהם היה לא קל להיקלט בארצנו. הספר “עשר אגורות” מצליח לגרום לקורא להבין עולה חדש שההתאקלמות קשה לו. איש אינטלקטואל בעל עושר תרבותי הכלוא בתוכו, ואינו יכול לבוא לידי ביטוי בגלל קשיי השפה.

מתוך הסיפורים מתגלה אדם רגיש שרואה את הפרטים הקטנים בחיים. אדם צנוע, אושרו בכך שאנשים מתייחסים אליו כאדם ולא כשומר בבית הרופאים, אושרו רב כשהוא מגלה שמוכנים לעזור לו ולגמול לו על התנהגותו האדיבה והיחס האדיב והחם שהוא מעניק.

אהבתי את כל הסיפורים שבספר, נהניתי לעקוב אחר מחשבותיו ותבונתו על החיים, חייכתי על האפיזודות שמצא לנכון להפכם לסיפורים.

לאחר שסיימתי לקרוא את הספר מצאתי עצמי צועדת אל בית הרופאים שבדובנוב 10. בכניסה פגשתי איש נעים הליכות בעל פנים עדינים וחיוך חם. “ליאוניד ?” שאלתי, הוא חייך אלי , שלפתי מתיקי את הספר ואמרתי לו: ” באתי לפגוש אותך בזכות הסיפורים.” הייתם צריכים לראות את פניו הקורנים כששמע שקראתי את סיפוריו.

מכאן התגלגלה שיחה נעימה ומרתקת. על אומנות וספרות. גילתי  אדם  נעים, חכם, רב ידע ומעל לכל בעל חוש הומור. ליאוניד סיפר לי שהוא כל הזמן חושב על הכל, הוא יכול להסתכל על העץ ולחשוב מניין הגיע, מה העץ חושב. מי שתל אותו ומה חשב הגנן.

את מרבית השעות שלו הוא מעביר בקריאת ספריהגות ופילוסופיה, אפלטון, פושקין, קפקא. הוא כותב כל הזמן, הוא הראה לי את היומן שלו הכתוב בכתב יד צפוף ונאה. ליאוניד כותב ברוסית, אך מכוון את סיפוריו לקוראי העברית, הישראלים הם גיבורי הסיפורים שלו.

בסיום השיחה לקח אותי לחניה להציג בפני בכבוד רב את הצרצר המכובד.

כשחזרתי הביתה חשבתי לעצמי, החיים הם בדיוק כמו הסיפורים של ליאוניד, מזמנים לנו הפתעות וסיפורים טובים יותר מאלו שאנחנו יכולים לדמיין.

סיפורים קטנים עם פילוסופיה גדולה, סיפורים שמכוונים הישר ללב הקורא. סיפור לסיפור מצטרף להוויה שלמה שלנו, ממש כמו עשר אגורות ועשר אגורות למאה.

למי שתוהה מדוע מבצבצת כותרתו של היומון בתמונה שיקרא את הסיפור “עשר אגורות” הנושא את שמו של הספר. אחד הסיפורים המצחיקים והשנונים שבקובץ. כן. האירוע שבסיפור  אמיתי לגמרי. הרי אמרתי שהחיים הם הסיפורים הטובים ביותר.

עשר אגורות, לאוניד פקרובסקי

מרוסית,טניה חזנובסקי ותומר שריג

ספרית הפועלים, 2018

ליאוניד בכניסה לבית הרופאים וליד מכונית הצרצר

 

ציפורי גשם” – ספר הביכורים הנפלא של קלריסה גונוואן”

ספר עדין על בדידות ומערכות יחסים בינאישיות. הקריאה בו היא כמו צעידה איטית בשביל המוליך למודעות.

“אני נושם את הדממה.

היא חדרה לתוכי והפכה אותי לדממה.

אני הדממה”

הדממה היא  מילה נרדפת לבדידות המציפה את הדמויות בספר. כמו מרבית האנשים ביפן הדמויות בספר בודדות, מאופקות, אינן חודרות למרחב של הזולת ומאוד מנומסות.

חשבתי שאקרא את הספר ללא הפסקה, אבל לא כך היה. הקריאה בו היתה מלווה בעצירות והפסקות, לא כי לא עניין אותי, אלא שבכל פעם הייתי זקוקה לעצור על מנת לחשוב. לקראת  סיום הקריאה הרגשתי שאני כמו הגיבור, יצאתי יחד איתו, למסע והייתי זקוקה זקוקה להפוגות בדרך הארוכה.

רן אישידה מגיע מטוקיו לאקאקאווה ללוויית אחותו קייקו. אחותו נרצחה בדקירות סכין והוא סקרן לדעת מה עבר עליה  באקאקאווה במשך השנים שהיא גרה שם. קייקו היא אחותו הבוגרת של רן והוא היה קשור אליה. אומנם הקפידו לדבר בטלפון פעם בשבוע, אך רן לא ידע על אחותו הרבה.

לאחר הלוויה רן מחליט להישאר באקאקאווה. הסיבה הגלויה היא רצונו לדעת על אחותו ואולי להבין מי רצח אותה. בהמשך יתברר לו כי החיפוש הוא אחר עצמו.

זה אינו ספר מתח, איני יודעת מי החליט לסווג אותו כמתח, יש בו אומנם רצח ותעלומה, אך הוא אינו כתוב במתכונות הרגילה של רצח עם פתרון. זהו ספר מסע פנימי, מסע של הגיבור אל עצמו. אל עברו, אל חייו האישיים.

בתרבות יפן קיימת מסורת  יציאה למסע רוחני על מנת להגיע לשלווה הפנימית, לבודהה הפנימי שלך. רן אישידה יוצא למסע לחפש אחר אחותו ולמעשה הוא מוצא עת עצמו. במסעו הוא פוגש אנשים המלמדים אותו על אחותו, עליו, על עברו ועל משמועות האנשים שבחיו. המסע הפנימי שלו הופך להיות החשוב עבורו, אם בתחילת המסע חיפש תשובה למות אחותו הרי שבסיום המסע הוא אינו זקוק לשובה. האמת היא פנימית שלו.

הדמויות שאותם הוא פוגש הן דמויות בודדות, ביפן האנשים מאופקים ובודדים, אינם חודרים לפרטיות של הזולת גם אם הוא בן משפחה. בן משפחה שעובר לעיר מרוחקת לא נפגש לעיתים קרובות עם בני משפחתו.

הכתיבה מינימליסטית, מאופקת כיאה לספרות יפנית. יש בה ערבוב של מציאות וחלום, עבר והווה. החלומות מציפים את הגיבור עד שלעיתים חודרים למציאות היומיומית שלו. יש רגעים  שנדמה כי ישנם שני זמנים ושני עולמות מקבילים. (בורחס, מורקמי)

הסגנון הזכיר לי את הסופר היפני האהוב עלי, מורקמי. יש בספר הקבלות רבות לספריו.

קלריסה גונאוון ילידת אינדונסיה המתגוררת בסינגפור כתבה ספר על דמויות יפניות המתרחש ביפן. אני מסירה את הכובע פעמיים בפני הסופרת.  היא הצליחה להכניס אותי לאווירה המינימליסטית, המאופקת והמסתורית של יפן, למרות שהיא אינה ילידת יפן. וכן  הצליחה להיכנס לדמותו של גבר ולתאר את בדידותו הפנימית ויחסיו עם נשים בצורה משכנעת.

ספר עצוב שסיומו גרם לי לחייך בתקווה.

ממליצה על הספר בתקוה שאולי יביא לנו את הגשם.

קלריסה גונוואן, אישיות כובשת ,מרתקת ומעל לכל נמרצת.

קלריסה גונווואן הגיעה לארץ להשקת ספרה. נפגשתי איתה 3 פעמים. פעם ראשונה במפגש הקוראים המשפיעים של ידיעות ספרים, בפעם השנייה במפגש אינטימי שאירגנה הוצאת תמיר//סנדיק. המפגש התקיים בסיפור פשוט בנווה צדק. המפגש השלישי והמרתק היה בסדנת כתיבה שהיא העבירה.

ציפורי גשם, קלריסה גונאוון

מאנגלית, אורה דנקנר

תמיר // סנדיק 2018