הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

אולי בחיים אחרים” – ספר הביכורים המרגש של מיכל צינמון -פירון”

אני אוהבת ספרים שמשאירים  מחשבות שמלוות אותי אחרי הקריאה. ספרים שמלווים אותי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותם. ספרים שיש בהם אמירה פילוסופית שאינה נותנת לי מנוח. וכזה הוא ספר הביכורים “אולי בחיים אחרים” של מיכל צינמון –פירון.

לפני שנים צפיתי בסרט הרגיש והנוגע ללב “שמש צלולה באור נצחי” סרט שבו הגיבור מבקש למחוק זיכרון רע ממוח. להפתעתו התברר לו שאם ימחק את זכרונו הרע יאבדו לו גם הזיכרונות הנעימים.

האם אפשר למחוק זיכרון? הזיכרונות הקשים נשמרים במוחנו על מנת להגן עלינו  והטובים נשארים כדי שנוכל לדעת למה לצפות וליהנות. על זיכרון רע כל אחד  אומר, אני לא רוצה לזכור את זה, אך האם באמת הזיכרון נשכח מאיתנו?

איילת גיבורת הספר “אולי בחיים אחרים” מתעוררת בבית חולים לאחר תאונה, זה אינו ספוילר, כתוב מיד בהתחלה. בתאונה היא מאבדת חלקי זיכרון. עשר שנים אחרונות מחייה היא אינה זוכרת. היא אינה זוכרת שנפרדה מבעלה. כעת בזמן שהותה בבית החולים היא ממתינה לו שיבוא לבקרה ויאהב אותה במלוא העוצמה כמו שהיא זוכרת. אלא מה? הם נפרדו.

אף אחד מהקרובים לה אינו מוכן לספר מה קרה ביניהם.

“אני תלויה בחלל שבו הימים חולפים, בלעדיי, אנשים חיים את חייהם בעוד אני ממתינה לחיי שישובו, שיתחילו לקרות, שיימצאו”

 בתחושת עצב וריקנות אינסופית מנסה איילת הגיבורה למצוא שברים מעשר השנים שנמחקו ממנה. היא נעזרת באחיה, חברתה,  אמה ואפילו בעלה לשעבר.

הספר נע בין הווה כואב לעבר. ההווה כתוב בגוף ראשון מפיה של איילת. הווה כואב  שבו נמצאת הגיבורה. העבר כתוב בגוף שלישי על ידי מספר יודע כל, כשמו כן הוא, הוא יודע על איילת ויודע את העבר שמסתירים ממנה. הוא יודע את כל מחשבותיה מהעבר.

ואילת? איילת לאט לאט מוצאת תשובות לשאלות שלה, מגלה על עצמה ועל עברה ועומדת מול הגילוי באומץ לב.

מה קורה לקורא?

הקריאה בספר טלטלה אותי במנעד רגשות. ראשית הכאב של איילת, על התאונה ואובדן הזיכרון. הרגשתי  כעס על התנהלות חלק מהדמויות הקרובות אליה. אך היתה  בי גם סקרנות לגלות מה קרה בינה ובין צחי, בעלה אהובה, ובעיקר רציתי לדעת מה עבר עליה עד לאותה תאונה נוראית שבה איבדה תקופה משמעותית מחייה.

וכך כמו בספר מתח ליוויתי את איילת בחיי היומיום שלה, בפעילות השגרתית ובעיקר בניסיון למצוא את עברה. תוך כדי קריאה עלו לי תשובות בנאליות לאירועים. אף אחת מהתשובות שחשבתי לא היתה הסיבה למצב שבו איילת מוצאת את עצמה.

איילת בעיני היא גיבורה, לא רק במובן גיבורה כדמות ראשית של העלילה, אלא גיבורה באומץ הלב שלה. ברצון לגלות מיהי ומהו העבר שאותו משתדלת הסביבה להסתיר.

“עלמה פעם אמרה לי כשמביטים בכל מחצית של הפנים שלי לחוד אפשר לחשוב שאלה שתי נשים שונות”.

מיכל  צינמון-פירון מצליחה במילים שהיא רוקמת להעביר לקורא את התחושות של איילת. המילים המצוירות שלה גרמו לי להרגיש את מה שאיילת חשה.

“היא מחייכת ומהנהנת וכל אותו הזמן כאב עמום הולך ומתפשט בה, מכווץ את הבטן ודוחס את הריאות ומצר את הגרון ולופת סביב הרקות.”

משפט שכזה לא יכול להשאיר את הקורא אדיש. תיאור הרגשות והכאב של איילת צובט את הלב ולופת את הבטן. שלא לדבר על הדמעות שמציפות בזמן הקריאה.

כשסיימתי לקרוא את המשפט האחרון כל מה שרציתי הוא לחבק את איילת. בטוחה שגם אתם תרצו.

אולי בחיים אחרים, מיכל צינמון-פירון

מודן, 2018

תגובות בפייסבוק