אם הייתי כותבת יומן אישי כך הייתי רוצה לכתוב אותו.

זה אינו ספר עלילה, זהו יומן מחשבות. ספר שיש בו תובנות ופילוסופיה.

את הספר הזה אי אפשר לקרוא בקריאה רציפה. צריך לגמוע אותו בלגימות איטיות.  הקריאה דורשת הפוגה בין רעיון אחד למשנהו. צריך לעכל את דבריו של יונה אלון. בדרך כלל, במהלך קריאה אני מסמנת משפטים חשובים. בקריאת הספר “כך להישאר לעולם” ניצבתי בפני בעיה. כל משפט, כל תובנה רציתי לסמן. איך אפשר לכתוב על ספר שכזה? איך אפשר להעביר את כל מה שנאמר בו? כמה שאשתדל ארגיש שאני חוטאת לאיש ולמחשבותיו.

יונה אלון פורס בפנינו את נבכי נפשו ומחשבותיו על העולם. בשפה פיוטית חכמה וישירה הוא מעלה על הכתב את הרהוריו.

ואני מצאתי עצמי פוסעת בין המילים שלו כאילו היו כולן מחשבותיי שלי.

על מה הוא כותב? כמעט על הכל.

יונה אלון כותב בכאב על ילדותו. פג ירוד שנולד בחודש שביעי וחי שנתיים ללא אם. אב מנוכר שבכלל לא רצה בקיומו שלו ושל אחיו התאום. גדל תחת עיניה הבוחנות של אמו שהעבירה לו את פחדיה. לא רק עיני אמו, אלא גם עיני הקבוצה בקיבוץ היו נעוצות בו. הספרים הם אלו שהצילו אותו. בספרים מצא מפלט ומקלט.

בין דעה אחת לשנייה ,בין הרהור למחשבה מתגלה בפנינו אדם חכם ורגיש בעל מודעות עצמית גבוהה שאינו עושה לעצמו הנחות. יונה אלון כותב מודע לאישיותו הקשה המתרחקת מאנשים, מודה לאשתו שבזכותה אפשרה לו קיום. הוא אינו זקוק לקהל חברים, מסתפק במשפחתו המצומצמת. “יפה חוצה את העיר…עופר יושב בבית קפה…נועם ספון בבית…הנכדות צומחות בגן הילדים. אלה הנפשות הקרובות לי, שבשלומן לי שלום.” מודע לעצמו שהוא מחושב, אפילו את הכובע מסיר מעל ראשו בדיוק באותו המקום. מתכנן את יומו בקפדנות וכך מצליח לארגן עצמו.

יונה אלון בעיקר מתמקד במחשבות על הכתיבה. כמו היה הספר שיר הלל לארספואטיקה. הכתיבה חשובה לו היא חלק מהנשימה שלו וחלק מגופו. בלעדיה לא יכול להתקיים. הקדיש עצמו לאותיות ולמילים. הקפיד לכתוב, הכתיבה כמו מבצע מתוכנן עבורו.

“הכתיבה תבוא אחרונה, זורמת מעצמה, תמיד מפתיעה”.

הוא נגד השראה ומוזה, טוען שהכתיבה כמו שדה שעל הכותב לעבד יום יום. “הכתיבה באה לשם החיים ולא החיים לשם הכתיבה.”

 המוסיקה אף היא חשובה לו כמו הכתיבה. יונה אלון למד פסנתר וחצוצרה וסיים תואר באקדמיה למוסיקה ע”ש רובין. המוסיקה ניכרת בכתיבתו, הוא מזכיר רבות יצירות מוסיקליות שהשפיעו עליו, אבל מעל לכל הכתיבה שלו היא כמו מוסיקה מתנגנת האותיות תווים שמצטרפים לסימפוניה קולית.

הוא מעלה בפניו הרהורים נוגים על המוות. חושש שמחלת הסוכרת שממנה סבל תכניע אותו “כולם זורמים אל ים המוות, איש איש ותחבולות ההתחמקות שלו.”

“זמני מוגבל, אני יודע. האם זו הסיבה לרוץ ולהספיק מהר? להפך. להאט ככל האפשר. להתבונן היטב ולא להחמיץ את העיקר”.

יונה אלון מציב מול המוות את החיים ויופיים. שני קצוות שחיים יחד. התרגשתי לקרוא את מחשבותיו על החיים ויופיים. הרהרתי לעצמי כמה יש לי ללמוד ממנו.  הוא מוצא טעם הנאה וחן בכל שבריר של קיום. מתאר באופן פיוטי את יופיו של הטבע, אפילו את השלולית. הוא לא נזקק לטיסות מסביב לעולם כדי ליהנות, מספיקה לו קרן אור, או יופי השמיים. העולם שסביבו מספיק לו. נהנה מהליכתו לעבודה, לספריה, מעץ הבוגנוויליה הצומח, “לכל צמח אביב משלו.” מודע לכך שחיו מונוטוניים, אך מוצא יופי בשבירת השיגרה, אפילו חיוכה של הרוקחת מעלה בליבו שמחה.

“נס החיים. לאחרים טבעי הדבר. לא לי. בגילי המופלג אני עדין יכול ללכת לשוק. לסחוב את סם החיים : פרי טרי, ירק בשל, אוכל נפש.”

יונה אלון הוא אדם שיודע להעריך, לא רק את יופי העולם ואת האומנות, אלא גם  את מי שעומד מולו ואותו הוא מכבד. האנשים אינם שקופים לו. למשל מנקה הרחובות שמאבק את האוויר ואת מחברותיו גורם לו להבין שלולא הניקיון שלו הוא לא היה זוכה באוויר נקי. ועל הגילוי הקטן הזה הוא אומר “גם באבק יש חיים”.

הכתיבה הברורה המדויקת של יונה אלון מזכירה לי פנס שמאיר פרח בחושך ומי שמתבונן בו מרגיש כאילו עולם ומלואו מתגלה בפניו בפעם הראשונה.

יונה אלון מבודד מצבים שאנו בחיי היומיום חולפים על פניהם בלי לשים לב ולהקדיש להם מחשבה. כמו למשל אושר שנקנה בשמונה וחצי שקלים, לחמנייה טרייה עם חביתה שמשובבת את ליבו. ” ואני נהנה מכל לעיסה ולגימה. יטען הטוען, אכן אושר בזול אבל הוא נגמר מהר. מיד שכחת, ואולי יטען מישהו אחר זוהי אשליה. האושר מורכב גם מהדשא הירוק ומהשקט, מיום המשגר אלינו שמים כחולים כים.”

החיבור בין כל ההרהורים והמחשבות כמו שמציין אוריאל קון באחרית דבר הוא עונות השנה סתו וחורף בעיקר, וההליכה הלוך ושוב מביתו אל הספרייה ובחזרה. מעין קו ישר בתוך מעגל העונות.

האביב הפורח בסתו כך מכנה את הטבע.

יונה אלון רצה שמחשבותיו אשר אותן הביע בקפדנות מדויקת במחברותיו יתפרסמו ובכך יזכה לחיי נצח. בחייו פרסם ספרי פילוסופיה ושירה, אך לא זכה לאותה עדנה שייחל לה. אוריאל קון גאל את המחברות, ערך אותן והגיש לנו פנינה נדירה. בסיום הספר כתב אחרית דבר מרגשת על תהליך האיסוף, העריכה עד להוצאה לאור.

“לאן אני הולך? אני הולך אל החיים. מהם החיים? איני יודע בדיוק. ומה אני כן יודע? אני יודע כמה מעט דרוש לאושר. רק שמים כחולים, גוף שאפשר לשאתו ומטרה רחוקה ויציבה שאתה פוסע לקראתה יום יום.”

ספר פיוטי שיש בו הכל, חיים ומוות, פחדים ואושר, מוסיקה, אומנות, כתיבה. יוצרים דגולים, קפקא, פסואה, לאה גולדברג. ומעל לכל יופיים של החיים ושברירותם.

לכו לקרוא את הספר המופלא הזה. פנינה אמיתית שתאיר לכם את החיים.

כך להישאר לעולם, יונה אלון

תשע נשמות 2018