הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

בגנו של עוג”, ספרה השערוריתי של לילה סלימאני”

בסיום קריאת המשפט האחרון של הספר “בגנו של עוג” הרגשתי כאילו אכלתי ארוחה מדושנת  בלתי ניתנת לעיכול. המחשבות בראש התרוצצו, עברו מצד אחד לצד שני, משפטים ותובנות נדחקו למוחי ובעיקר לא ידעתי מה להחליט, או יותר נכון איזה רגש הוא הראשון שיאמר על הספר.

אני חושבת שאומץ תהיה ההגדרה הנכונה כרגע עבורי.

כמה אומץ נדרש מהסופרת, בחורה צעירה להעז ולכתוב ספר שכזה ושהוא יהיה ספרה הראשון.

כמה תעוזה נדרשה ממנה להציג את גיבורת ספרה באופן נועז ובוטה. בדרך שאינה מקובלת.

כמה כוחות היו בידיה לנפץ מיתוסים מיניים ודעות על נשים וגברים.

לילה סלימאני מציגה בפנינו את אדל גיבורת ספרה כחולת מין. או כמו שאנחנו מגדירים נימפומנית. למה אומץ ושבירת מיתוס? כי בעידן של ימנו,בעידן של me too הנשים  נופלות קורבן בידי גברים שכל רצונם הוא כיבוש וסקס ללא אהבה ואינטימיות. בימים שכאלה אין מעיזים לדבר על נשים שהן בעלות אובססיה מינית ומכורות למין.

אדל, הגיבורה, היא עיתונאית, נשואה לרופא ואמא לילד בן 3. היא נטולת רגשות ואינה אוהבת שיגרה. ההווה שלה מלא בפחד שחייה העתידיים יהיו זהים ולכן היא מחפשת ריגושים חדשים. את הריגושים היא מוצאת בקיום יחסי מין מזדמנים עם כל גבר שהיא רואה. היא אינה בוחלת באף אחד, היא מוכנה לקיים יחסים עם חבר של בעלה, עם חבריה לעבודה, או סתם מי שפגשה במסיבה. היא לא רצתה את הגברים שהיתה איתם היא רצתה את המצב עצמו של הריגוש. הפיתוי, החיפוש אחר מקום מסתור שבו תוכל להתמסר. המין לא עניין אותה. הטירוף המיני הוא המפלצת שחיה בתוכה, העוג שמנהל אותה והיא נתונה אך ורק למרותו.

אדל משקרת ובוגדת בכולם, בבעלה, בבנה ,בחברתה הטובה. היא מצליחה לשכנע את עצמה ואת הסביבה שהיא אינה חולה. היא חושבת שתוכל להתנתק מאובססיית המין שלה בכל עת שתרצה. התנהגותה היה התנהגות של מכור, מכור לסם, לאלכוהול, למין.

פתיחת הספר מעמידה את הקורא בפני לב נושאו של הרומן. מחלתה של אדל וניסיונה להיגמל, “היא מחזיקה מעמד כבר שבוע, היא לא נכנעה כבר שבוע, אדל היתה ממושמעת”.

כיוון שידעה שהיא כזו התחתנה וילדה ילד. היתה משוכנעת שהאימהות תרפא אותה. “אדל ילדה ילד מאותה סיבה שבעטיה התחתנה. כדי להשתייך לעולם ולהתגונן מפני השוני מהזולת” אבל חיי הנישואים מעיקים עליה, בגללם היא נאלצת לשקר, לברוח מעצמה, ממשפחתה.

“לוסיאן בנה הוא נטל, כורח שהיא מתקשה להסתגל אליו, לא מצליחה לראות היכן מסתתרת האהבה לבנה בתוך סבך הרגשות”.

לאורך כל הרומן אדל נעה בין שני קצוות. חדורת הכרת טובה על היותה נאהבת ואחוזת פלצות מהמחשבה שתאבד הכל. בעוד היא מחפשת ריגושים וחידושים בעלה מנסה למשוך אותה לחיים שיגרתים כמו כולם. בית בכפר, ילדים. והיא? ממשיכה בהתנהגותה הכפייתית, המסוכנת. היא מסתירה מבעלה, ומחבריה את בגדותיה, ממשיכה לשקר, משקיעה אנרגיה בהכנות למפגשים, רוכשת טלפון נייד נוסף לשיחות עם הטרף שהיא מוצאת, מסתירה את בגדיה.

במהלך קריאת ספר אני מצליחה לפתח רגש לדמות שחיה ונושמת בין הדפים, ( ולא חשוב איזה רגש) בספר “בגנו של עוג” לא הצלחתי לפתח רגש כלפי אדל, לא כעסתי, לא הזדהיתי איתה ,לא ריחמתי עליה, אבל בהחלט הצלחתי להבין את התנהגותה ומניעיה. אולי כי אדל לא שידרה רגשות והתנהלה כמו מכונה אובססיבית.

כשאיני מצליחה להתחבר לדמות אני מחפשת את האמצעים הספרותיים שבונים את הרעיון וגורמים לרומן להיות טוב. וכאן, אני מסירה את הכובע בפני לילה סלימיאני.

 הסופרת, לילה סלימאני, מצליחה לחדור לנפשה של אדל ולנתח אותה פסיכולוגית. היא מבינה את הלך התנהגותה, מחשבותיה והחרדות שלה. מתארת בדיוק מופתי את האובססיות שלה וניסיונותיה לגמל מהן ללא הועיל. ממש כמו מכורים לסם או אלכוהול, או הימורים.

מצליחה להעביר את מחלתה ואת הכפייתיות שלה, מתארת את העולם של המכורים, השקרים הטקסים, ההסתרות.

לילה סלימאני כותבת בצמצום וללא תיאורים מפורטים ומיגעים. ללא הסתרה של פרטי התנהלות והתנהגות של הגיבורה. לכאורה הכתיבה נקראת כמו כתיבה טכנית, אך כתיבה שכזו מקבילה לדמותה של אדל. דמות נטולת רגשות ובעלת התנהגות מכנית. צרוף המשפטים והצטברות שלהם יחד מעבירים את הרגש האובססיבי של הדמות.

כוחו של הרומן הוא בכך שהסופרת מדייקת בתיאור מצבה הפסיכולוגי של הגיבורה, ולא רק שלה. בחלקו הראשון מתמקד מספר יודע כל באדל ומניעה, בחלקו השני הוא מתאר את מחשבותיו ורגשותיו של בעלה כך שאנחנו מקבלים תמונה שלמה של שני אנשים הכבולים בזוגיות.

ספר שונה, כתיבה מיוחדת עם דמות אחרת ונושא שהַס מלדבר עליו. מומלץ.

בגנו של עוג, לילה סלימאני

מצרפתית ,רמה איילון

מודן,2018

תגובות בפייסבוק