“לעולם אל תשכח שהיינו משועבדים בארץ הזו זמן רב יותר משהיינו חופשיים. דורות שלמים שהכירו אך ורק שלשלאות.”

מתחילה מהסוף, זהו מסמך חשוב להבנת הגזענות והאפליה על כל סוגיה, שחורים, לבנים, נשים, להטבי”ם. זהו מסמך אנתרופולוגי קשה ואינו קל לקריאה, אך חשוב ביותר.

בנעורי, בשעורי אנגלית בתיכון למדתי סיפורים ומסות של ג’יימס בולדווין, הוא היה עבורי אוהל הדוד תום המודרני. אחרי כן  הפכה טוני מוריסון לנושאת דגל עוולת השחורים.

טא-נהסי קואטס הוא עיתונאי, בלוגר וסופר אפרו אמריקאי, הוא נושא הדגל של מאבקם של השחורים בארצות הברית.

ספרו “בין העולם וביני” נכתב בהשראת ספרו של ג’יימס בולדווין, “The Fire Next Tim שאותה כתב כמכתב. בספרו פונה קואטס במכתב לבנו בן ה-15 ומגולל בפניו את תולדות הכעס העצור בליבם של השחורים. הפניה אינה רק לבנו הביולוגי, אלא לכל הילדים שנולדו בתקופה האחרונה, בתקופת עידן הגלובליזציה.

הספר מחולק לשלושה חלקים.

בחלק הראשון מגולל קואטס את ילדותו, נעוריו, התבגרותו עד להיכרותו עם אשתו.

קואטס פותח את דבריו בשאלה ששאלה אותו מגישת תוכנית טלוויזיה “מה זה אומר לאבד את הגוף שלך?” משאלה זו מגולל קואטס בפני בנו את מסכת ההתעללות בו. ראשית התעללות בגוף, מכות, רצח, פגיעות גופניות שהובילו לפגיעה נפשית, לרגש נחיתות, עלבון ובעיקר פחד. כילד וכנער ראה את הפחד בכל מקום, ברחוב, במוסיקה, בבית, בפארקים. בחלק הראשון של הספר קואטס אינו פוסח על דבר. “להיות שחור בבולטימור של נעורי היה להיות עירום מול יסודות העולם, אל מול כל כלי הנשק, האגרופים, הסכינים, הקראק, האונס והמחלות.”

החלק השני מתאר את התקופה ששינתה את חיו, לידתו של בנו, סאמורי. הוא קורא לבנו סאמורי על שם סאמורי טורא, מנהיג מרד נגד הקולוניאליזם הצרפתי באפריקה. בחלק זה מגולל קואטס את פחדיו מפגיעה בבנו, בעיקר חושש שהלבנים ינסו לשכנע אותו שמצב השחורים היום הוא טוב. “אולי ינסו לשכנע אותך שכל מה שאני יודע, כל הדברים שאני חולק איתך כאן הם אשליה או עובדה מעבר רחוק שאין צורך לדון בו עוד.” הקריאה בחלק הזה היתה לי קשה. קואטס אינו מרכך את הכעס והשנאה שלו כלפי הלבנים, להפך הוא מעמיד את הכעס והעלבון ומציב אותם כחיץ. “נגזר עליך להיוולד לגזע שבו הרוח תמיד נושבת נגדך וכלבי הציד תמיד בעקבותיך.”

החלק השלישי נפתח בציטוט של ג’יימס בולדווין. ציטוט קשה וכואב המפנה אצבע של שנאה מול הלבנים.

“והביאו את האנושות אל סף תהום:

כי הם חושבים שהם לבנים.”

בחלק הזה נוסע קואטס לבקר את אמו של פרינס ג’ונס, שנהרג על ידי שוטר שטען כי פרינס ניסה לדרוס אותו. כאן פונה קואטס לבנו ומבקש ממנו לא להפסיק להילחם. “אני לא מאמין שבכוחנו לעצור אותם, כי בסופו של דבר הם מוכרחים לעצור את עצמם. ועדיין אני מפציר בך להיאבק. תיאבק למען זיכרון אבותיי, תיאבק למען החוכמה, למען סבך וסבתך.”

לא יכולתי לקרוא את הספר / המסמך ברצף. הייתי זקוקה למרחב נפשי על מנת לעכל את דבריו ולהבין את הרעיונות.

במהלך הקריאה הייתי צריכה לחפש ולבדוק מיהם היוצרים שעליהם דיבר, רוברט היידן. מי הם האנשים שעליהם כתב.

קשה לקבל ולשמוע את התוכחה שבדבריו של קואטס. למה? כי אנחנו לא נמצאים במקום שבו הוא נמצא, איננו מושכים גנטיקה של עבדות, קיפוח וגזענות. את הספר צריך לקרוא עם הרבה חמלה וניסיון להבין את הרקע שממנו צמח קואטס. הוא מגיש את המכתב לבנו מהסיבה שאינו רוצה שבנו ישכח מהיכן הוא צמח. מזכיר לו שעליו ועל הדור הצעיר להמשיך ולהיאבק על זכויותיהם. כי “אם נולדת שחור נולדת בכלא.” אמריקה נחשבת לדמוקרטית אבל בעיניו של קואטס היא לא.

הקריאה בספר  הלא קל הזה חידדה אצלי את ההבנה של המקופחים באשר הם. יש קהילות שלמות בעולם ובארצנו שסוחבות את אפלייתם שנים ודורות. הבנתי את הדרישה בהכרה של קהילת הלהטבי”ם, שנים הם נרדפו והתחבאו, ועכשיו הם דורשים בהכרה. קשה היה לי לקרוא את הכעס של קואטס, כיוון שהוא היה מרוכז במספר רב של עמודים.

ספר חשוב להבנת כאב הקיפוח באשר הוא. מומלץ.

בין העולם וביני, טא-נהסי קואטס

תרגום ובאורים, זהר אלמקייס

הוצאת הקיבוץ המאוחד,2018