“אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

“הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;”

 ח.נ.ביאליק

אחד הספרים המיוחדים והשונים שקראתי השנה. ספר שנותן חומר למחשבה על חיינו, מי אנחנו עבור הסביבה, כיצד הבית משפיע עלינו. כתיבה מסקרנת וכנה.

היה היתה, כך מתחילות כל האגדות, אבל חייה של פזית, סילביה (סילבי) פיין אינם חיים של נסיכה באגדות, להפך חייה שייכים לטרגדיה. פזית פיין נולדה ב1947 לאחר מלחמת העולם השנייה במחנה עקורים והגיעה לחולון, שם גדלה. לימים עברה לעיר הגדולה תל אביב והפכה להיות מתרגמת ועורכת.

יעל נאמן כותבת בתחילת הספר “פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה, וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה.”

למה לכתוב על מישהי שלא רצתה שידעו שהיא חיה?  כי כנראה פזית מאוד רצתה שיראו אותה, יקלפו את צחוקה הרועם ויגלו את נשמתה המיוסרת.

יעל נאמן עצמה לא ידעה מה הניע אותה לכתוב דווקא על פזית, כמה רגעים חטופים בפתח הדלת וצחוק מתגלגל שנחרט בראשה הביאו אותה לרצון להתחקות אחר אשה שרצתה למחוק עצמה. במשך עשר שנים אספה פרטי מידע, ליקטה זיכרונות מהאנשים שהכירו את פזית, והתוצאה שלפנינו היא ספר אחד ומיוחד, זה אינו ספר עלילתי, למרות שיעל התלבטה אם להשתמש בחומרים שלה ולכתוב סיפור בדיוני הנשען על עובדות. זהו ספר המזכיר סרטי תעודה שבהם אנשים מספרים על, מתארים תקופה ונותנים לקורא אפשרות הצצה.

הדקות הספורות שבהן יעל ראתה את פזית נחרטו בזיכרונה עד כדי רצון לגלות מיהי פזית. חברי הילדות של פזית מתארים אותה כדמות קוטבית, שנונה וחכמה, צוחקת ומצחיקה, אך טראגית בנשמתה. רואה את החיוב והצחוק שבחיים החיצונים, אך לא בעצמה.

בדיעבד מסתבר שפזית גדלה בבית לא קל. ילדה יחידה להורים ניצולי שואה, אמא חרדתית רדופת רוחות מלחמה פוחדת שבעלה לא ישוב הביתה ועומדת בחלון ומחכה לו. ילדה שגדלה לצד הורים שהיו חטיבה אחת ולה לא היה מקום ביניהם. הורים נוקשים, שלא הרשו לה לצאת, או להביא חברים הביתה, עקבו אחריה ואב שהיכה אותה. כל זה הוביל אותה לסבל והרס עצמי.

הספר “היה היתה” מספר לא רק על פזית. אלא על כל הדור ההוא,הדור שבא משם וניסה לשכוח והדור השני שחי ועליו עננה כבדה של מצפון וזיכרון. ופזית? הבית הפולני של ניצולי השואה חי בתוכה, לא יכלה לסבול שיהיה לה טוב. הצחוק המתגלגל שלה היה  כיסי והסתרה לחרדות ולעצב הפנימי.

פזית אהבה את החיים ופחדה מהם, רצתה קירבה לאנשים ורצתה להיות לבד, דמות קוטבית מעניינת, מסקרנת, חכמה ושנונה.

אבל זה לא רק ספר על פזית, או על נדור ההוא שבא משם. זה ספר על ייסורי הכתיבה ותהליך הכתיבה של הסופרת. תהיות על הבחירות שעשתה. יעל נאמן יכלה לכתוב על דמות בדיונית ,לשנות, להוסיף, אבל היא מחליטה להביא את הסיפור כמו סרט דוקומנטרי. ראיונות המובאים כלשונם ללא עריכה, סיפורים אישיים אמיתיים עד כי נדמה שהקורא יושב מול מסך קולנוע וצופה.

הבחירה לא לשים תמונות של פזית בספר היא אולי כדי להראות שכל אחד מאתנו הוא עולם מלא וגם אם לא נרצה להשאיר דבר מאחורינו תמיד יישאר משהו מאתנו.

פזית היא אנונימית ולא אנונימית עבורי.

על הספר המליצו לי בשבוע הספר, “את חייבת לקרוא אותו, לא תוכלי להניח אותו.” אמרו לי, וכך היה. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. הקריאה בעמודים הראשונים טלטלה אותי נפשית. העיר חולון, עיר ילדותי ונעורי צפה ועלתה מבין הדפים, הרחובות שבהם גדלה פזית הם רחובות מוכרים. פזית למדה באותו התיכון שבו למדתי ולימדתי במשך 32 שנים. אומנם היא מבוגרת ממני בעשר שנים, אך אני מכירה את בני המחזור שלה. בוגר מחזורה ישראל שטרן   ז”ל היה החלל הראשון שנפל ואני כתבתי וערכתי ספר לזכרו.(במסגרת הכתיבה נפגשתי עם חבריו לשכבה) ככל שהתקדמתי בקריאה נגלו לי פרטים על פזית, התברר שאביה היה מנהל חשבונות בחברת “החופר”, חברה קטנה שבה אבי עבד. לצערי אין לי את מי לשאול.

פזית לא רצתה להשאיר זכר מחייה והנה באו חבריה ולא מלאו צוואתה.