יש סופרים שכל מה שיכתבו אני אקרא אותם ואתענג.

סומסט מוהם הוא אחד מהם. את הצעיף הצבעוני קראתי 3 פעמים ובסרט צפיתי מספר רב של פעמים.

 סומסט מוהם הוא סופר של כתיבה קלאסית, כתיבה שאליה התגעגעתי. יש בסיפוריו את כל מאפייני הכתיבה הקלאסית, סיבוך, שיא. התרה, רמז או מתח בתחילת העלילה ופתרון בסיום.

קובץ הסיפורים הפליג את דמיוני למחוזות אקזוטיים של מלאיה תחת השלטון הבריטי. גברים בעלי אחוזות מביאים את נשותיהן הבריטיות לאזור חם ושונה מלונדון ,ללא טקסים מערביים, הנשים נאחזות בגינוני הטקס והתרבות של אנגליה. החיים באחוזה משעממים אותן והן מחפשות ריגושים אישיים, כל הגיבורים משלמים מחיר כבד עבור הבדידות והשהות הממושכת מעבר לים.

לסיפורים מכנה משותף והוא הסוד. הסיפורים מתמקדים בעיקר באירוע שמוביל אל הסוד והגילוי, הסיפורים אומנם כתובים בפשטות עלילתית ובזה כוחם. הם מצליחים להעמיד את הדמויות בנפתולי התשוקה וההסתרה. על הקורא מוטלת ההבנה הפסיכולוגית למניעי הגיבורים ואת זאת אהבתי בקריאה. אהבתי את הקריאה בין השורות למניעי הדמויות. את הידיעה שהסופר סומך על הקורא האינטילגנטי שיבין את כוונותיו

שמות הספרים מהווים רמז לגרעין הסיפור. הסיפור לפני המסיבה מרמז לקורא,  שכנראה יהיה אירוע או גילוי לפני המסיבה. משפחה עומדת לצאת למסיבה, גילוי מרעיש על חתנם מערער את שלוותם ובעיר את השאלה, מה יגידו על כך האנשים, איך המשפחה תעמוד מול אנשי החברה.

הסיפור בדרך הביתה מפגיש שתי דמויות, חוואי מאירלנד שנוסע לביתו לאחר שנים של חיים במאליה, על הסיפון הוא פוגש בנוסעת לאנגליה שגם היא חוזרת לביתה.

הסיפור המכתב הוא סיפור הכתוב כמתח, חקירה, סיפור שמעורר סקרנות בשל גילויו של מכתב.

הקריאה בסיפוריו היתה בעיני טיול קסום לעולם העבר, למקומות אקזוטיים רווי יצרים, תשוקות, בגידות וסודות.

ממליצה לקחת פסק זמן וליהנות מסיפורי המופת שבספר “עץ הקזוארינה”

עץ הקזוארינה, סומרסט מוהם

מאנגלית,יהודה פורת

ספרית הפועלים,2017