אני לא אוהבת לשחות ולא אוהבת מים, אבל את הספר הזה צללתי כמעט ללא אוויר.

במהלך הקריאה סימנתי בו כמעט כל משפט (אני אוהבת לסמן משפטים חכמים ובעלי תובנות) עצרתי, חזרתי וקראתי פסקאות רבות שוב ושוב.

“לוויתנים שרים בעמק” הוא ספר של מילים ושיחות שמתנהל בעיקר בראש הגיבורים. המילים נפלאות והשיחות חכמות.

מרגלית, בתה של בת הקיבוץ שעזבה לעיר הגדולה, ונכדתה של עדינה הווטרינרית ממייסדי הקיבוץ חוזרת לקיבוצה בגיל העשרה , היא אינה מצליחה להשתלב בחברת הילדים ונותרת מחוץ למעגל. מרגלית היא אמנית לחימה והיתה המאהבת של אבינועם שמת מדום לב.

אביעד בנו של אבינועם ילד חכם, שתקן, אינו, כי המילים הן שק ריק. חברו היחיד הוא גלעד שדרכיהם נפרדו בגלל ויכוח אידאולוגי ,גלעד עזב לקומונה והשאיר את אביעד לבדו.

שניהם שתקנים, שניהם נמצאים בשוליים ואינם מתבלטים, שניהם ננטשו. אביעד מתאמן בשחיה ומרגלית באימוני קרב לחימה, כל אחד נאבק על מקומו.

שניהם מדברים ומנהלים דו שיח במוחם, מרגלית עם אבינועם, אהובה המת, ואביעד עם גלעד חברו. השיחות שהם מנהלים בראשם עם האנשים היחידים שהיו קרובים אליהם מבטאות את העובדה ששניהם אינם משחררים את העבר, שניהם חיים בהווה תלוי ללא עתיד, הווה שבו בכל רגע הם נצמדים לעבר.

ולא רק הם אינם משתחררים מהעבר, גם החברה הקיבוצית שבה  הם חיים אינה מוכנה להתפשר ולעבור שינויים, החברה הקיבוצית נאחזת באידאולוגיית העבר בציפורניה. לשם כך הם מקימים חממה שבה הם מגדלים צמחי אדם, אנשים כמעט מתים שמונשמים וחיים “לא כאן ולא שם, מצב מסוכן לא רק לשוכבים, אלא בעיקר לנפשם של הסובבים.” והחממה היא סמל לקיבוץ וסמל לדמוית, גוף חצי חי חצי מת, גוף שחי על זיכרונותיו ואינו משתחרר.

הרב מהישוב הסמוך מתחבר לסבו של אביעד, רב ניו אייג’י מתקדם בדעותיו שמופיע ברגעים החשובים בחייהם של מרגלית ואביעד, זה שיודע לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון, “להניח לאנשים למות, לשלוח אותם לא להיאחז בהם ובזיכרונותיהם.”

הסיפור שלפנינו הוא רגיש, “לוויתנים שרים בעמק” הוא ספר מיוחד ומעניין בעל תובנות חיים רבות.  ברגישות אישית ואנושית מצליחה הסופרת להעביר לנו את מצבם הנפשי של הגיבורים, נדמה כי היא בוררת כל מילה בקפידה על מנת לדייק במצבם. תיאור הגעגוע של מרגלית לאבינועם קורע לב ופוצע.

ביד מאומנת ומיומנת מנחה רונה שפיר ומצעידה את הגיבורים מהעבר להווה ולסיום אל עתידם, עתיד שבו כל אחד מהם ימצא את מקומו, כמו שלימד הסב את אביעד “לא משנה מה תעשה, העיקר שתלך עם נפשך ולא תגרור אותה אחריך.”

ספר שמצאתי בו תובנות חיים ולמדתי ממנו רבות. הרגשתי את כאבם ואסון אובדנם, לפעמים חייכתי למשמע השיחות הכנות והאמתיות שמרגלית ניהלה עם אבינועם המת. יכולתי לחוש בבדידות של אביעד ובעיקר במסירותו ואהבתו לסבו.

לא רק על האנשים וחיי הקיבוץ למדתי, למדתי על לוויתנים ושירתם, על ההקבלה של התנהגותם לבני האדם.

ממליצה מאוד על “לוויתנים שרים בעמק” וממליצה לי לשוב ולקרוא אותו, לשוב ולהתענג על כל המילים שמתחברות לתובנות חיים.

לוויתנים שרים בעמק, רונה שפריר

הוצאת עם עובד 2017