בנעורי, לפני למעלה מ-40 שנה, קראתי את הספר שנקרא אז “הדגול” בתרגומו של א. אורן. עד היום אני זוכרת את התחושה שבה נשאבתי אל תוך הדפים, קראתי בשקיקה את קורותיהם של דני וראובן.

הספר פתח בפני את עולמו של חיים פוטוק שלאחריו קראתי את כל ספריו.

המיועד בתרגומו הנפלא של שי סנדיק לא פגם בחוויית הקריאה מנעורי.

קראתי את הספר דרך העיניים של אותה נערה מתבגרת המגלה עולם דתי חצוי, עולם של נערים בני אותה הדת, אך שונים מאוד בראיית העולם.

דני וראובן, נערים יהודים דתיים, מברוקלין כל אחד מזרם אחר, דני, בנו של האדמו”ר הרב סונדרס, שייך לחסידות. ראובן בנו של הרב מלטר שייך למתנגדים, מתנגדים לחסידות,

שני הנערים גרים במרחק 5  רחובות נפגשים לראשונה על מגרש הבייסבול, המשחק מתואר כמלחמה בין שתי הישיבות, מלחמה בין החסידים למתנגדים, דני החובט בקבוצתו משחק במלוא העוצמה ומוציא את כל כעסו על קבוצת המתנגדים, ולקראת סיום המשחק הוא חובט ופוגע בעינו של ראובן. הפגיעה בעין היא סמל לקנאה של דני בראובן שיכול לראות דרך משקפיו ועיניו  את העולם בעין פחות נוקשה כעינם של החסידים.

 דני מגיע לבית החולים לביקור אצל ראובן אשר מסרב לראותו, דני מתנצל ואינו מוותר, מכאן צומחת חברות וידידות מיוחדת בין שני הנערים. דני הוא עילוי ומועמד לרשת את אביו האדמו”ר, ראובן מצטיין ומוכשר במתמטיקה. שני הנערים מרבים לבלות יחד ולהחליף דעות ורשמים. דני מקנא בראובן על כך שהוא חשוף לעולם החיצוני וללימודי חול, ראובן מקנא בדני על היותו בן לאב אדמו”ר שסביבו חסידים רבים. דני מגלה עניין בפסיכולוגיה ולומד בעצמו גרמנית, ראובן מגלה עניין בגמרא ובהתפלפלות שבה.

החברות בין הנערים צומחת על רקע סיום מלחמת העולם השנייה וגילוי השמדת היהודים, כל אחד מהאבות מתייחס אחרת לשואה. הרב סונדרס האדמו”ר, אומר שזה רצון האל ואילו אביו של ראובן מעלה שאלות נוקבות על הימצאותו של האל, שאלות שמובילות אותו להאמין בציונות ובהקמת בית יהודי בארץ ישראל. על רקע השוני בין שני האבות חל קרע בין הנערים.

“המיועד” הוא ספר על חברות אמיצה שצומחת על רקע אידאולוגי דתי שונה, אבל לא רק בחברות עוסק הספר, הספר הוא על חמלה וסליחה, אביו של ראובן הזכיר לי את עו”ד אטיקוס פינץ, אביה של סקאוט. בספר “אל תיגע בזמיר”. הרב מלטר שקול, הגיוני, אינו קיצוני מלמד את בנו ראובן לא להיות שיפוטי, לקבל את השוני בכל אחד, מול הרב מלטר ניצב הרב סונדרס, אביו של דני ,שליט ללא חת, עקשן שאינו יודע פשרה, מתנגד לציונות.

דני מעריץ את אביו ואילו ראובן אינו מבין מדוע.

לא תמיד אני אוהבת לחזר לקרוא ספרים שנחרטו בליבי כאשר קראתי כנערה, ההתבוננות של נערה צעירה אינה אותה התבוננות של אשה בוגרת. רק מלומר את שמו של המיועד או הדגול אני מרגישה את צמרמורת הקריאה שחוויתי כנערה, כשנגשתי לקריאה חוזרת היו לי פרפרים בבטן וחששות. איך אקרא ספר שהשפיע עלי בעבר, האם אזכה לאותו החוויה? החששות שלי התבדו מיד בקריאת הדפים הראשונים, התרגום המוצלח של שי סנדיק הכניס אותי מיד לעולמם של דני וראובן, סגנון הכתיבה העכשווי, שימוש במילים שמתאימות לזמננו כאילו חצו את ארבעים השנים שחלפו.

סצנת הבייסבול הזכורה לי במלוא עוצמתה ריגשה אותי בקריאה המחודשת. בקריאה הראשונה של הספר זכרתי את החברות האמיצה בין הנערים ואילו בקריאה הנוכחית הוספתי לי מידע על הבדלי הפלגים, על שלטונו ללא חת של הרב סונדרס בבנו ובחסידיו. זכרתי בעיקר את דמותו של ראובן ודני היה קיצוני בעיני, אולם כעת הרגשתי חמלה ואמפטיה לדמותו המיוחדת של הנער האמיץ, המוכן לעמוד מול אביו.
ספר שלא נס לחו, יש בו רלוונטיות לימנו, שמחה שהספר תורגם מחדש, תודה לשי ולהוצאת תמיר סנדיק. מצפה כעת לתרגום ההמשך, ההבטחה.

המיועד, חיים פוטוק

מאנגלית, שי סנדיק

תמיר סנדיק,  2017