אני אוהבת ספרים קטנים גדולים, קטנים במקום ההתרחשות ובמיעוט הדמויות, אך גדולים בתחושה שהם מעניקים לקורא. לא צריך להריץ את הקורא על פני כל הארץ והגלובוס, להציף אותו בדמויות, כדי להרשים אותו. מספיק לקחת דמויות בעלות עולם פנימי עשיר, לתת להן ללכת מחולון לבת ים והכי רחוק עד לגבול תל אביב על מנת לטלטל את הקורא. ת ידיעות אחרונות 2017

סופי נולדה עיוורת, היא אינה יודעת איך נראה העולם החיצוני, היא יודעת שכולם מסתכלים עליה, מרגישים לא בנוח במחיצתה ובעיקר אומרים לאחרים, שהיא כמו בן אדם רגיל. סופי היתה שמחה להעלים מהם את המילה “כמו” ולהישאר עם המילה בנאדם, כי בניגוד לאנשים שרואים סביבה והם עיוורים, סופי רואה. לדעתי סופי אכן אדם אינו רגיל, לא בגלל מומה, אלא בזכות חדות ההבחנה שלה, הרגישות שלה לסביבה ולעצמה.

הספר נפתח מהסוף להתחלה, סופי מקריאה בפאב  את הסיפורים שכתבה על סבתה, מכאן היא חוזרת לשנה שעברה, שנה שבה הכל התחיל. בסוכות היא וסבתה מוזמנות לסוכה אצל השכנים החדשים, מאותו החג כל עולמה המסודר והמוקפד, עולם עם חומת הגנה, יתערער.

העולם החיצוני שלה מצומצם, מהבית לעבודה וחזרה, אבל העולם הפנימי שלה עשיר מלא וגדוש. היא מצליחה לצבוע את חושך בצבעים הכי חזקים. היא גם יודעת להתאים צבעים לאנשים מבלי שראתה צבע בימי חייה. התכלת בשבילה הוא קצף חלבונים.  הגדרה מופלאה למי שאינה רואה.

הספר מסופר מנקודת מבט של כמה דמויות ובכך יוצר אמינות עלילתית והצלבת מידע ואמיתות. כל דמות מתארת בקולה הפנימי והיחודי את האירועים ואת חוויותיה האישיות.

בשפה עשירה ומדויקת מצליחה שגית אמת להעביר לנו את עולמה הפנימי והחיצוני של סופי גיבורת הספר. סופי נולדה עיוורת, אמה נפטרה בלידתה. אביה גידל אותה והעבירה למוסד, לאחר שעזב לחו”ל. לאחר ניסיון לא מוצלח לחיות בדירת שותפים עוברת סופי לגור בדירת סבתה בחולון. סבתה מתייחסת אליה כאל רואה, “תראי סופי ” היא אומרת לה ומראה לה חוברות סריגה, מתייעצת עימה בבחירת הצבעים, ולנו הקוראים נדמה לרגע, כי סופי רואה. סופי רואה את כל מה שמתרחש סביבה, עד שבאה האהבה ומעוורת אותה.

כך הרגשתי בספר הזה. ראיתי מול עיני את סופי המגששת עם תומס, מקל ההליכה שלה, ברחובות חולון, ספרתי איתה את מס’ הצעדים מהבית לרחוב סוקולוב וכיכר ויצמן, ישבתי עם הסבתא המדהימה בסלון הקטן ובחרתי יחד איתה צמר לסריגה.

 גדולתה של שגית אמת, להעביר לקורא את העולם הפנימי והחיצוני של הדמויות. בשפה בטוחה, עשירה, בעזרת צירופי לשון ומילים מצליחה שגית אמת לרגש את הקורא, להמחיש את עיוורונה של סופי ואת הראייה הפנימית שלה. התענגתי על השפה המדויקת והציורית.

אהבתי מאוד את דמותה של הסבתא המגוננת מצד אחד על נכדתה, אך רואה בה גם דמות עצמאית וחזקה. לא פלא שהנכדה העיוורת כתבה בכתב ברייל את סיפוריה של הסבתא המיוחדת שלה.

זהו ספר שונה מהספרים הרגילים,ספרים שכתובים על אנשים שונים,זהו ספר  רגיש, עדין , ספר נפלא, מיוחד.

קראתי אותו לאט , בכיתי בו והתענגתי על כל מילה, לא רציתי שהוא יסתיים, וכשסיימתי קראתי אותו שוב.

ממליצה בחום רב לקרוא ולספור צעדי הליכה ולהקשיב דרך אוזניה של סופי לעולמנו .

תודה לך שגית אמת שפתחת לי עולם קסום ואמין של אלו שאינם רואים והצעדת אותי הלוך ושוב ברחובות העיר חולון שבה גדלנו שתינו.

ימים לראות, שגית אמת

הוצאת ידיעות ספרים 2018