אני אוהבת סיפורים המסופרים מכמה נקודת מבט, הסיפור יוצר מהימנות אצל הקורא ומאפשר לו להחליט לצידו של מי עליו להיות.

הספר “הנשף” נשמע כאילו מדובר בספר רומנטי ונעים, אז זהו שהוא לא. יש בו אומנם רומנטיקה ונשף,אך בעיקר יש בו תאור מצב היסטורי קשה.

איך בורות ופחד מהשונה גורמים לסבל ואומללות. בראשית המאה ועוד לפני כן לא ידעו רבות על נפש האדם, התאוריה של פרויד והפסיכואנליזה טרם הגיעו לידיעת הרופאים המטפלים. אנשים כפייתיים, אנשים מתפרצים וחמי מזג, אותרו כמשוגעים ונכלאו בבתי משוגעים, שם טופלו בעזרת, מכות, הענשה אכזרית, קשירות, הזנה בכפייה. האומללים ביותר והרבים היו העניים, שכן לא היה ביכולת המשפחה לשמור עליהם בבתיהם ולהשגיח עליהם.

הסיפור מסופר מנקודת מבט של שלוש דמויות. אלה, ג’ון והרופא צ’ארלס.

אלה בחורה צעירה מוצאת עצמה בבית משוגעים שכל מה שאומרים לה הוא, תתנהגי כמו שצריך, כל עוונה היה שאחרה להגיע לבית החרושות, כנראה השתוללה וידתה אבן וניפצה שמשות. מיד מצאה עצמה אסירה וכלואה בבית משוגעים.

במקום כלא זה היא מוצאת עצמה עם נשים  שכלואות שנים רבות, מוזנחות, משוועות ליחס, אך בעיקר נשים שוויתרו על החופש שלהן, ויתרו על יחס אנושי והבינו שמכאן הן לא תצאנה.

בבית המשוגעים היא מתחברת לקלם, נערה ממשפחה בעלת אמצעים הדואגת להביא לה ספרי קריאה, קלם יודעת שבחוץ לא מחכה לה אידיליה והיא מעדיפה להישאר בין כותלי המוסד עד שתחליט כי הוא מסוגלת להתמודד עם החופש.

בבית המשוגעים יש אגף של גברים, הנשים והגברים אינם נפגשים, רק בערבי שישי הם רוקדים יחד. בכל ערב שישי רוקדים באולם הנשפים, גברים ונשים שהתנהגו יפה וזכו לבילוי.

אלה פוגשת בג’ון, גבר אירי שהגיע לאנגליה לאחר טרגדיה משפחתית, ג’ון חרוץ, עובד במרץ, חברו הספן, דן, קורא לו מיו קפיטנה, ג’ון ואלה מתאהבים, אך רופא המוסד, צ’ארלס, מחבל באהבתם.

לאורך הקריאה עלו במוחי מחשבות קשות על דרך הטיפול וההתעללות באנשים תשושי הנפש (רפי  נפש, כך נקראו), כאב לי על הסבל שהם עוברים, כאילו לא די בכך שנפשם סובלת, הסביבה החיצונית ממשיכה להתעלל בהם בטענה שהם יודעים מה טוב להם.

הרופא, האיש שצריך לדאוג להם, להקל עליהם אינו עושה זאת, להיפך הוא עושה השלכה ממצבו הנפשי עליהם.

אנה הופ, קיבלה השראה לסיפורה מסבא רבא שלה ,אולי בגלל זה היא מצליחה להעביר את נבכי הנפש של הדמויות באופן משכנע, היא מציגה אותם כדמויות אנושיות, לו היו זוכים לטיפול נאות, וליחס אנושי מצבם היה אחר. אפילו את נפשו של הרופא שלדעתי היה המטורף האמיתי בספר היא מצליחה להמחיש.

ברגעים מסוימים בכיתי מרוב כאב על הסבל, בכיתי מכעס על ההתנהגות של הסגל ובעיקר על הבורות של אנשי המדע, על התאוריות המטורפות שהומצאו בגין העניים שגוזלים מקום בחברה ויש להכחידם, הזדעזעתי מכך שווינסטון צ’רצ’יל שהיה מזכיר הפנים ,באותן שנים היה תומך נלהב של  תוכנית האאוגניקה. תוכנית שהאמינה כי השיגעון הוא גנטי והעניים הם החולים בו,  מזל שלא יצאה לפועל.

הספר הזכיר לי את הכתובים הסודיים של סבסטיאן בארי ואת לטענת גרייס של מרגרט אטווד, ואת הסרט פרנסס.

ספר מצוין , מצליח להעביר את התקופה ויחס החברה לשונים באופן משכנע מאוד, ספר שיש בו ניצחון הרוח וניצחון האהבה על הטירוף.

ממליצה בחום רב.

הנשף , אנה הופ

מאנגלית ,שי סנדיק

תמיר/סנדיק, ידיעות אחרונות 2017