הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

גבר אשה ציפור ואיריס אליה כהן אחת

מפגש הקוראים של ידיעות עם הסופרת איריס אליה כהן, שבו היא מספרת על גבר אשה ציפור הרומן האחרון שכתבה.

את המפגש הראשון שלי עם איריס אליה כהן לא אשכח. היה זב ביום קר באמצע חודש דצמבר במחסן הספרים של ידיעות ספרים. החודש היה חודש דצמבר, היה קר, אך הקור נמוג מול המילים החמות והקולחות של איריס. במהרה נעשה חם באוויר. באותו מפגש  סיפרה איריס אליה כהן על ספרה “גלבי” שעמד לצאת לאור חודש לאחר מכן. מאז אותו מפגש קראתי בשקיקה כל מה שאיריס כתבה.

איריס מחוללת, מחוללת ורוקדת עם המילים, מפתה אותן ומפלרטטת איתן. הכתיבה של איריס מהפנטת ומרתקת כמו אישיותה. יכולת הכתיבה שלה מקבילה וזהה ליכולת הדיבור שלה. היא צבעונית מכסה ומגלה, כמעט כמו הסארי הצבעוני של סבתה שנולדה במחוז קוצן שבהודו.

אתמול נפגשנו, קהילת הקוראים המשפיעים וקהילת הקוראים הראשונים של ידיעות ספרים עם איריס בחנות הקסומה “סיפור פשוט” שבנוה צדק.

איריס דיברה על ספרה גבר אשה ציפור.

ומה היא סיפרה לנו?

אמרה שזה הספר הכי אישי שלה, סיפרה שהיה חייב להיכתב ונכתב מעצמו במשך 5 חודשים.

קרוב לשעתיים  הפנתה והקסימה אותנו. סיפרה על הספר “גבר אשה ציפור”. איך בספר האין והיש דרים יחד והאין הופך ליש. העדר האהבה של הגיבורה מייצר את הכתיבה, אחיה המת של הגיבורה מוביל אותה לכתוב ספר.

הספר הוא סיפור של אהבה גורלית שנקבעה, מעין קארמה. קשר בן גבר לאשה הוא קשר בלתי ניתן להסבר. משהו גדול וחזק. הציפור היא החופש, יש בספר חופש. כל עוד הגיבורה יוצרת היא חופשיה. תוך כדי האזנה לה הבנתי שאיריס היא הציפור, היא עפה למחוזות רחוקים בעזרת המילים, מרחפת מעל העולם והיקום בעזרת הדמיון ובעיקר אי אפשר לכלוא אותה. היא חופשיה.

ולא רק על “גבר אשה ציפור” סיפרה לנו איריס. גילתה לנו שמגיל צעיר קראה את כל הספרים בספריה. בכיתה ב’ העיזה לכתוב לסופר הנערץ עליה את צפונות ליבה ואת רצונה להיות סופרת כמותו, כמו האחד הנערץ עליה. לאחר חודשים קיבלה מכתב מאותו סופר, כל מה שכתב לה הוא שעליה לכתוב בעברית ללא שגיאות כדי להיות סופרת. (איריס היתה בכיתה ב’ !!)

גילתה פרטים אישיים, כמו מות אביה שהשפיעו על כתיבה, כן, אותו החסר שמייצר יש, מייצר כתיבה ובעיקר שירים אישיים. שיריה מהספר “שחרחורת” שובצו בספר “גבר אשה ציפור” וחלקם היוו השראה.

איריס סיימה את דבריה בהקראת שירים מספרה “פלא” (ספר נפלא ורגיש, ממליצה. ) היא קראה חלקים מהפואמה יולדות והפתיעה אותנו ביכולת השירה שלה ובקולה הנעים.

איריס בעיני היא קופסת הפתעות צבעונית, ובכל פעם שאני קוראת משהו משלה אני מרגישה מוקסמת ומהופנטת כמו ילדה בחנות צעצועים.

תודה לך איריס על ערב מרתק ומהפנט, ערב שבו היית כל כולך לנו הקוראים.

סקירה שלי על ספרה ,גבר אשה ציפור של איריס אליה כהן

http://rachelfaran.co.il/2018/09/08/%D7%92%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%A1-%D7%90%D7%9C%D7%99/

 

הסיפור שלי עם אליס- על סיפור שהוא מסע מאת  פרנצסקה ג’קובי

סיפור עצוב וכואב על אהבת אם לבן מתנכר. גילדה, גיבורת הרומן לומדת מטעויות העבר ומנסה לשקם עצמה.

אני אוהבת סיפורי אודיסאוס,  סיפורים שבהם הגיבור יעבור תהליך של שינוי בסוף המסע. המסע יכול להיות פיסי מנקודה לנקודה תוך כדי התגברות על קשיים פייסים. או מסע פסיכולוגי שבו הגיבור לומד על עצמו. הספר “הסיפור של עם אליס” משלב את שני המסעות יחד.

השנה היא סוף שנות השישים, גילדה מאייר, גודמן ילידת גרמניה בת 53 מוצאת עצמה מטולטלת רגשית. בנה היחיד, משוש ליבה התחתן עם אליס, גויה בלונדינית וקטנת קומה. לגילדה קשה להשלים עם הנישואים

גילדה, אשה כפייתית, מנסה לאחוז בבנה גם כשהוא נשוי ובוגר.

לאחר נישואי בנה מוצאת גילדה עצמה עוקבת באופן אובססיבי ובלתי רציונאלי אחר בנה ואשתו. היא אינה משחררת עצמה ממנו. גילדה מציצה אל ביתם, בולשת אחריהם, מחפשת אחר הכלה בחנויות יוקרה, כל זה בטענה  “אני אמא שלו, זו שצריכה לטפל בו”.

תוך כדי המעקב הטורדני והאובססיבי אחר בנה וכלתה היא נזכרת בעברה, בגרמניה שבה נולדה, בהוריה העשירים ואמה המכורה לוויסקי, בנישואים ובגרושים שנכפו עליה, ובעיקר באהבתה הגדולה לבן שהתנכר לה.

המעקב, ברובו הוא אחר הכלה גורם לה למסע בזמן אל עברה לילדותה ונעוריה “כשאני צופה באליס אני מרגישה כאילו חזרתי לגירסה הצעירה של עצמי”. ההשתקפות שלה באליס מראה לה עד כמה הסתירה מעצמה את אמת חייה. כמו אליס בארץ המראות משקפת אליס לגילדה את עצמה ואת הכוחות הרגישים החבויים בנפשה.

בסיום היא אומרת ,”אני אעשה מה שנכון לרובן ולי, לרובן ולאליס ולילד”.

הספר בנוי מפרקים קצרים הנעים בשני זמנים ההווה והעבר. מה שיוצר הקבלה בין שתי תקופות החיים. ובעיקר מלמד על השינוי שחל בין התקופות. השינוי הוא שינוי  של תקופה וכן שינוי של הגיבורה בראיית העולם שלה.

בתחילת הקריאה הרגשתי שהספר אינו מספיק חד עבורי, העלילה והמבנה נראו לי בנאלים, אבל משהו פנימי אמר לי להמשיך ולקרוא. התחושה שלי לא הטעתה. החלק האחרון של הספר ריתק אותי. שמחתי בשביל גילדה על המסע שעשתה ועל גילוי הכוחות הפנימיים שלה.

אני הייתי קוראת לספר מה שאליס לימדה אותי על עצמי.

אהבתי מכל את הסיום. בקלות יכול היה להיות קיטש, אבל לא. הסופרת נתנה לו חלק מציאותי וראליסטי מאוד.

הסיפור שלי עם אליס, פרנצסקה ג’קובי

מאנגלית, אסנת הדר

הוצאת פן, 2018

גברת בירד היקרה – ממתק ספרותי מאת א”ג פירס

רומן שיש בו הכל, אהבה, חברות, מלחמה, התמודדות בימי מלחמה, העצמה נשית, כאב. וכל זאת מתואר בהומור ובאופטימיות, כי מה צריך היה בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה כדי לשרוד, אם לא הומור ואמונה בעצמך.

את הספרים של הוצאת תמיר // סנדיק אני קוראת בידיעה שלא אניח מהיד, יודעת שהספרים יעמדו בציפיות שלי ולא יאכזבו. ואכן כבר מהמשפטים הראשונים של קריאת הספר הרגשתי שזו הולכת להיות ידידות מופלאה. יותר נכון התאהבות מופלאה. ישבתי בבוקר שבת במרפסת והתענגתי על הספר.

אנגליה היא המדינה שאותה אני מעריצה על התמודדותה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אנגליה שלא נכנעה להפצצות והמשיכה לתפקד, ראש הממשלה, צ’רצ’יל שהנהיג את האומה בנוקשות ובהערכה לעמו.

לונדון, סוף 1941, הימים הם ימי הבליץ הקשים שספגה לונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה. הנשים נותרו בעורף וניסו לנהל את חיי היומיום, נשים רבות מילאו בעורף  את מקומם של הגברים שהיו בשדה הקרב. בפני הנשים שנותרו מאחור נוצר חלון הזדמנויות להיכנס לנעלי הגברים שיצאו למלחמה. הן לומדות לנהוג, לרכוב על אופנוע, להצטרף ליחידות לוחמה. לנהל משרדים או מפעלים.

העיתונים היללו את הגבורה ואומץ הרוח של הנשים. דיברו על כך שהנשים צריכות להמשיך בשגרת יומן עד שהגברים יחזרו הביתה. והנשים? השתדלו בכל התחומים, אך היו גם מבוהלות מההפצצות, חרדות לבעליהן , בניהן, ארוסן, אביהן. החברה ציפתה שתישארנה מצד אחד נאמנות, עדינות, נדיבות ומצד שני תתפקדנה כאילו היו גברים.

אמלין לייק lake)) עברה מהכפר ללונדון. בלונדון היא מתגוררת עם חברתה הטובה ביותר, באנטי, בדירת סבתה של באנטי. החבר והאח של אמי מגויסים ונמצאים בחזית, חברה של באנטי, ביל, עובד ככבאי בלונדון.

אמלין לייק חולמת להיות כתבת מלחמה. בדמיונה היא רואה עצמה מתרוצצת בין השוחות תחת הפגזות. והנה חלומה עונד להתממש, היא מתקבלת לעבודה כעובדת זוטרה במשרה חלקית בעיתון, לונדון איבניניג כרוניקל, תחת ניהולה של גברת ה. בירד.

“ידעתי שכעובדת זוטרה אתחיל בתחתית, דמיינתי את עצמי מתיידדת עם טיפוסים ססגוניים, דנה בחדשות.”

המפגש בין אמי לגברת בירד מנפץ את אשלייתה להפוך לכתבת התורמת למאמץ המלחמתי. גברת בירד אשה נוקשה, שמרנית, בעלת דעות מיושנות וקפדניות, אינה מתפשרת ואינה מוכנה לשמוע לעצות של אחרים. גברת בירד היא עורכת מדור קטן בעיתון בשם “ידיד האשה” ,תפקידו לענות ולתת עצות לנשים בכל התחומים, אך גברת בירד צמצמה את התחומים והותירה שניים או שלושה תחומים מהוגנים. והמדור? אינו ידיד האשה כלל. זהו מדור מיושן הרואה את האשה כבעלת מעמד נחות שעליה לרצות את החברה.

המפגש בין שתי הדמויות השונות, אמי, בעלת נעורים רעננים ומוטיבציה לשינוי ועזרה מול גברת בירד המיושנת יוצר קונפליקט אירוני. כשאמי ראתה את גברת בירד היא היתה בעיניה כל כך מכובדת שהיא משווה אותה לצ’רצ’יל. “נראתה אשה מרשימה….כמו המלכה ויקטוריה בערוב ימיה, רק יותר כועסת.”

 גברת בירד, ששמה עומד בניגוד למשמעותו היא אשה נוקשה וקשה ואינה מוכנה להתפשר ולוותר על עמדותיה.

“עמוד שידרה מיס לייק” אמרה זה מה שהנשים האלה צריכות. עם פחדים לא ננצח במלחמה.”

תאום הציפיות של גברת בירד מול האכזבה הקשה של אמי העלו על פני חיוך.

הקונפליקט של אמי וגברת בירד ילך ויתעצם, ולא רק הקונפליקט ביניהן, אלא גם ההפצצות שמחוץ למשרד. תיאורי המלחמה וחיי היומיום אינם מעיקים ואינם קשים, הם מראים את ההתנהלות בתקופה זו באופן טבעי, התמודדות בפרטים הקטנים, כמו מחסור במזון מסוים, מחסור בבגדים, חיפוש אחד שמלה הולמת לערב ריקודים או אפילו מדוע נעלה נעלי עקב בערב כשהיא יודעת שתאלץ לרוץ ולהסתתר מההפצצות.

המלחמה שבחוץ היא למעשה סמל למלחמה הסמויה בין שתיהן.  הקונפליקט בין שתי אידאולוגיות של שתי הנשים, זו הנאחזת בישן כהגנה, “גב בירד עורכת מדור…אמרה שאם ב 1911 לא ענתה ויעצה על בעיות נישואים אין סיבה שתתחיל כעת ב1941” מול הנערה הצעירה שחושבת על שינוי ורוצה שוויון, או לפחות התעניינות בנשים וברגשותיהן.

“בחוץ הפצצות קשות. הנשים חוששות לחיי אהובם וליידי בירד מתעסקת עם הנמלים שבחצר. אינה מוכנה לקרוא על רומנים של אנשים נשואים, על בגידות ,על אכזבות ופחדים. עדיין תקועה בשנת 1911 לפני המלחמה הגדולה”

הספר הוא הספר המוחשי ביותר שקראתי לאחרונה, ראיתי אותו כסרט בריטי מול העיניים. שמעתי את ההומור הציני והקר של גברת בירד, ראיתי את תמימותה של אמי, ואפילו שמעתי את פרצי הצחוק של הקהל.

הכתיבה מעולה , כתיבה שנונה שמעלה חיוך לאורך כל הקריאה , גדולתו של הספר היא שאינו “נופל” לקלישאות ,מדבר על נושאים שאינם קלים אבל באופן שאינו מעיק, גם אם יודעים לאן מובילה הסופרת עדיין נשארת הסקרנות כיצד.

דמותה של אמי שבתה אותי, תמימה עם המון חן מצד אחד, אך גם נחושה ומאמינה בדעותיה, חברה טובה, נערה שעוברת תהליך של התבגרות.

רומן ממתק שיש בו הכל, אהבה, חברות, מלחמה, התמודדות בימי מלחמה, העצמה נשית, כאב. וכל זאת מתואר בהומור ובאופטימיות, כי מה צריך היה בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה כדי לשרוד, הומור ואמונה בעצמך.

ספר מרגש, מצחיק, כואב עם מבט אופטימי על השינויים שבחיים.

רוצו לקרוא את הממתק של הקיץ.

גברת בירד היקרה א”ג פירס

תרגמה מאנגלית, דנה טל

תמיר//סנדיק 2018

המנהרה – על ספרו החדש והמצוין של א.ב. יהושע

מתחילה מהסוף, ספר שהוא אחד המעולים שקראתי לאחרונה ואחד הטובים של א.ב.יהושע.

מה קורה לאדם שמודע לכך שזכרונו מתחיל לבגוד בו. שמות האנשים הפרטיים בורחים מזיכרונו. האם על רופאו לומר לו זאת, כדי שינסה להילחם בתחילת השיטיון (שם איום לדעתי) או לא להגיד לו על מנת שלא יכנס לחרדות שיעצימו את בעייתו.

צבי לוריא מודע לכך שהוא שוכח, מודע לכך שמצבו יחמיר. אשתו, דינה, רופאת ילדים, מנהלת מחלקה, שומרת עליו ועל כבודו. היא  מציעה לו שיעבוד כיועץ בהתנדבות בחברה שבה עבש ופרש לגימלאות. “היתה לי הרגשה שהוא יתחיל לזלזל בך…רציתי להגן על כבודך.” התנדבותו היא לעזור לעשהאל, בנו של היועץ המשפטי שעבד בחברה, לשכנע את הועדה כי נחוצה מנהרה בקטע שבו אמור לעבור כביש במכתש רמון. על אותה הגבעה, בחורבה נבטית מוצאים בני משפחה מוסלמית מעבר הירדן המזרחי מקלט זמני. קצין צה”ל בשם שיבולת, פירוש שמו אינו שיבולת בשדה, אלא בעצם מערבולת, והוא אכן עושה בלאגן ואי סדר, עוזר להם לחיות לא זהותם הקודמת, מכנה אותם שבזי”ם (שוהים בלי זהות) ועכשיו מנסה לשכנע את נתיבי ישראל לחצוב בה מנהרה, כדי לא לפנות את בני המשפחה מביתם.

עשהאל יודע שרק צבי, הבקיא ומכיר את השטח יוכל לשכנע את הועדה לחצוב מנהרה. וכך צבי לוריא ועשהאל מתחילים במסע פיסי ונפשי אל הנגב, שניהם מתוודעים זה לזה ומשוחחים על העבר מול ההווה, על זוגיות,על בן גוריון וחזונו.

לספר “הנהרה” מספר רבדים, הרובד הגלוי והרובד הסמוי. הרובד הגלוי הוא מערכת היחסים הזוגית והמשפחתית של בני הזוג סביב מחלתו של לוריא ומצבו הנפשי של לוריא בעקבות מחלתו. א.ב. יהושע יודע לרקום בפני הקורא את מערכת היחסים העדינה והרגישה בין בני הזוג, אהבתם רבת השנים לא התחלפה בהרגל, אלא נותרה אהבה רגשית עם כבוד הדדי רב אחד לשנייה. האשה מצילה את כבודו של בעלה במקרים שבהם אינו זוכר. והוא דואג וחרד לה. לשניהם הומור דק שבו הם צוחקים על הסיטואציות הפשטניות שבחיי נישואיהם. אהבתי את מערכת היחסים ביניהם, את ההבנה והשיחות הזוטות והקטנות שאינן מעיקות על זוגיות של שנים רבות.

אנחנו, הקוראים, מלווים את לוריא במהלך מספר חודשים שבהם מחלתו מתחילה להחמיר, הוא אינו זוכר את קוד המכונית ומוצא פתרון הזוי לכך. אנחנו מלווים אותו ביומיום ובעיקר במחשבות החרדה שלו, מה ישכח עכשיו ואיך יפנה לאדם שמולו. הוא חוזר ובודק את הפרטים הקטנים, את מספר החדר בית החולים, את מספר הבית, פעם החליף את נכדו בילד אחר. כשהוא מתחיל לשכוח שמות משפחה זהו סימן עבורו שזכרונו יתחיל לא לתפקד.

עלילת הספר מתפתחת עם המחלה, ככל שהמחלה מחמירה רצף האירועים מקבל תאוצה, א.ב. יהושע בנה יפה את מערכת היחסים עם אשתו במקביל למחלה. בתחילה הם מבלים זמן רב ביחד, ככל שהמחלה מתקדמת בני הזוג מתנתקים (פיסית, ולא אגלה) אחד מהשנייה.

ככל שיש התקדמות בשיטיון הולכת ונעשית העלילה מסובכת ומעט הזויה, עד כדי כך ששאלתי עצמי, אולי בכלל לא היה לוריא עוזר מהנדס ולא נסע למצפה רמון . אולי הכל נותר במוחו שלו שהסתבך.

הכתיבה של א.ב. יהושע מצוחצחת ומדויקת, המשפטים שבהם הוא בונה את האירועים אומנם ארוכים, אך אינם מורכבים מאוד, להפך יש משהו בהסתעפות של המשפטים למשפטי משנה כממחישים את רצף המחשבות של הגיבור, את הצפת האסוציאציות שלו ובעיקר את החשש מכך שזכרונו יאבד לו. הקורא אינו חש כי הוא הולך לאיבוד בסבך המלל.

אי אפשר שלא להתעלם מהמסר והאמירה הפוליטית שיש בספר. איני רוצה להיכנס לסבך הפוליטי ולעורר ויכוח. הנבטים שהם פלסטינים המעדיפים להיקרא נבטים. שדה בוקר ובן גוריון וחזונו, סלילת כבישים, לשטח גבעות, נתיבי ישראל.

המנהרה עצמה היא בעלת מספר משמעויות, החל מהמנהרות שאנו שומעים עליהן בחדשות ועד למנהרה של אליס בארץ הפלאות.

גם בשמיעת הצליל המנהרה יש צליל של המערה של אפלטון. המנהרה כסמל למתחת לפני השטח והתת מודע.

 אותי שבתה המנהרה במשמעותה האנושית. המנהרה היא סמל להגיע ללב בצד השני. אפשר בקלות לשטח, להחריב, להעלים את הגבעה, את אותה דבשת, אבל לחצוב מנהרה  קשה יותר.

להגיע ללב של הצד השני קשה, אבל לא בלתי אפשרי.

“גם לבן גוריון היו פנטזיות. אל תזלזל בפנטזיות שיכולות לתת תקוה.”

אהבתי מאוד את הספר, לטעמי הוא בין הטובים של א.ב. יהושע. מאוד רגיש ונוגע ללב. אני מתכוונת לקרוא אותו שוב ולהתענג עליו מחדש.

המנהרה, א.ב.יהושע

הספריה החדשה 2018

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי – על ספרה החריף מריר של אלינה ברונסקי

רוזה, האמא הגדולה מהחיים העקשנית והנחושה לממש כל תוכנית, מגישה לנו תפריט תבשילים חריפים, מרירים, חמוצים ולפעמים מתוקים. בקול אישי חודר ונוקב פורשת רוזה בפנינו את עולמה החיצוני והפנימי. לנו לא נותר אלא לחייך ולדמוע יחד איתה.

גדלתי בבית של אוכלי חריף, אבי נהג לאכול את הפלפל הירוק שרק לראותו דמעו עיניי, אמי טחנה פלפלים אדומים חריפים והוסיפה אותם לתבשילים. ואני? לי בשלו בסיר נפרד, לא אהבתי ולא אוהבת עד היום חריף. כל כולי אוהבת מתוק.

הספר הזה  חריף עד דמעות, יש בו הומור, אך מתחת לפני השטח יש בו כאב וצער עמוק.

הימים הם ימי המשטר הקומוניסטי ברוסיה. רוזה, שבעיני היא התגלמות האמא הפולנייה, רוזה יודעת הכל. בעיניה היא הכי חכמה, הכי צעירה, הכי יפה, הכי מושכת,אבל בעיקר שתלטנית, רוצה שהכל יהיה לפי רצונה ודעתה. רוזה מפעילה לחץ על בעלה שיתקדם בסולם המפלגה לטובתם והנאתם האישית. לדבריה, היא זו שיודעת לתקן ולסדר הכל. כשהיא מגלה כי בתה בהריון ואינה מבינה מי הסכים להיות עם בת מכוערת, היא מחליטה שהיא זו אשר תגדל את נכדתה, מכאן היא עושה מאמצים רבים הכוללים אמצעים בלתי הגיוניים וסבירים, ואינה מרפה מרצונה. היא אומנם מצליחה לעיתים לזכות בגידול הנכדה, אבל עומדת שוב מול העובדה שלנכדתה רצונות משלה, בדיוק כמו שהיו לאמה לפנייה.

“תמיד כשהחלטתי לעשות משהו, עשיתי אותו. זו היתה דרכי.”

 ספר כואב, כשברקע המהפכה הקומוניסטית. פחד, חוסר אמון, אנשים המתקדמים במעלה הדרג המפלגתי לנוחיותם.שוחד מצד האזרחים כדי לקבל את מה שמבקשים, רוזה משחדת את כולם, את המורה בפרלינים.

ורוזה? היא אינה נכנעת ,אינה מוותרת ואינה “עושה הנחות” לא לעצמה ולא לבני משפחתה. היא מזכירה לי את הנשים החזקות ששרדו את השואה. תמיד היא מוצאת אפשרויות יצירתיות כדי להצליח. היא תמיד מצליחה להפוך כל לימון ללימונדה, כשהיא מנקה בתים של אחרים היא מרגישה כמו מלכה שהבית הוא ממלכתה ומחכה רק לה.

כשאומרים על מישהו ש”הכין תבשיל”  מתכוונים לתבשיל כמטאפורה, ואכן רוזה”מבשלת” לעצמה תוכניות ומצליחה בהן היטב. “רוקחת” לבתה תכניות נישואים שאינן צולחות, להפך, מותירות אותה ואת הבת שבורות לב.

“הגפילטע פיש התגלה כסוג של קציצת דגים קרה, ועבדתי עליו שעות רק כדי לגלות שאין לו טעם בכלל.”

 בעוד הכלכלה גוועת היא מנסה לגרום למשפחתה לא לגווע ומכינה שימורים. הספר  וחייה של רוזה נסובים סביב הכנת תבשילים, גפילטע פיש, פורשמק, וצ’ימס לחתן היהודי, סוגי דייסות, המבורגר, עוף טטארי.

זהו ספר על תרבות ומשטר אפל, על זהות שנמחקה בשם המשטר הסובייטי, על אמא דומיננטית שכלום אינו משביע את רצונה ושאיפותיה. אבל זהו גם מסע, מסע שעוברת הגיבורה אל תוך עצמה עד לפיקחון. ספר שבסיומו נשארתי פעורת פה מהעובדה הידועה שלא כולם אוהבים את אותו התבשיל, לאחד הוא טעים ולשני הוא חריף. האחד חושב שזה מעדן מלכים והאחר משוכנע שהתבשיל אינו ראוי למאכל.
“תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי” הוא ספר שיש בו ההתמודדות עם הכאב והעצב בעזרת הומור. אהבתי את דמות הגיבורה הנחושה שאינה נכנעת ואינה מוותרת, את כוח הרצון שלה ובעיקר את חוש ההומור האישי שלה, חוש הומור שחור וכואב מלווה בתובנות החיים. הראיה הזו היא שגרמה לה לשרוד את כל תהפוכות הדור ומשבריה האישיים.

מומלץ בחום.

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי, אלינה ברונסקי

מגרמנית, נועה קול

תשע נשמות, הכורסא 2018

לינקולן בבארדו מאת ג’ורג’ סונדרס הוא רומן כואב עצוב ומשעשע

בבית הקברות בג’ורג’טאון שבוושינגטון מקבלות רוחות הרפאים מותן את רוחו של ווילי לינקולן בן ה11. תפקידן עכשיו הוא לא לאפשר לווילי להגיע למצב הביניים שבו הן נמצאות.

לפני שבוע חזרתי מביקור קצר בפריס, באחד הבקרים נסעתי לבית הקברות פר לשז, שבו קבורים גדולי העולם. בית הקברות הכי יפה שראיתי, מטופח, שדרות עצים, עצים, רחובות עם שמות שמסומנים בכל צומת. תוך כדי חיפוש קברי צדיקים כמו אדית פיאף ג’ים מוריסון, מריה קלאס, שופן, אוסקר ווילד, בלזאק, חשבתי לעצמי ,מעניין מה הם עושים בלילות. יכול להיות משעשע לחשוב שהם יושבים על הגדר, שרים, מדקלמים פואמות וספרים או מתווכחים על המצב במזרח התיכון.

וילי, בנו בן ה11  של לינקולן נפטר ב- 25 בפברואר 1862הוא קדח מחום בזמן שבביתם התנהלה מסיבה שזכתה לביקורת נוקבת. הביקורת היתה מצד העיתונאים. לינקולן היה קשור לווילי ואהב אותו. הפרידה של לינקולן מבנו קשה לווילי ולכן הוא משהה את פרידתו מהעולם הזה.

לפי ספר המתים והאמונה הטיבטית, בארדו הוא מצב ביניים, אדם שמת נשמתו נמצאת כמה ימים במצב ביניים של מוות ולידה מחדש. נשמתו עדיין מרחפת בין החיים. לפני שהיא עוברת לעולם הבא. (נדמה לי שגם ביהדות מתיחסים לשבעה כאל מצב ביניים שבו רוח המת עדיין נמצאת כאן בעולם.)

בכניסה לבית הקברות שבו נקסר ווילי יושבות מספר רוחות המתים ומפטפטות בנוסח סרטיו של טים ברטון. הרוחות הללו אינן משלימות עם מותן ולכן הן מסתובבות בבית הקברות, הן אפילו פיתחו יחסי חברות וקירבה אחת עם השנייה.

אנחנו פוגשים במגוון רחב של רוחות. גברים, נשים, נערים, אנשים אמידים, משרתים. הדמויות יוצרות מעין מיקרוקוסמוס של אמריקה בתקופת מלחמת האזרחים. כומר, אוורלי תומאס, האנס וולמן, גבר מבוגר צולע, קרח לא רזה, שהתחתן עם נערה צעירה למטרות נוחות, בלילה שבו ביקש לממש את נישואיו נפלה עליו קורה והא מת, רוג’ר בווינס השלישי, שהתאבד אחרי שמאהבו הגברי נטש אותו כדי “לחיות נכון”. אשה כושית שנאנסה מספר רב של פעמים.

השיחות ביניהם מתנהלות כמו במחזה, כל אחד מדבר, לפעמים אומר רק משפט אחד ונכנס לדברי חברו. בהתחלה היה לי קשה להבין מי אומר מה, בהמשך הקריאה קראתי בשטף את דבריהם ללא הבחנה בין הדוברים וכך קיבלתי תמונה שלמה של השיחה. השיחות של הרוחות היו משעשעות. הן דיברו על הכל, על עברן ובעיקר על ההחמצות שלהן, וזו הסיבה שהן עדיין יושבות “על הגדר”, תרתי משמע. הן דיברו על פוליטיקה ועל מלחמת האזרחים, אך תפקידן המרכזי היה לנסות להוביל את לינקולן להיפרד מבנו ולא להשאירו זמן רב במצב ביניים כמו שהן נמצאות בו.

רוחות הרפאים מתנהגות במותם כמו בחייהם. מי שהיה בעל מעמד ממשיך להרגיש מורם מעם והנחות משפיל עינו. תפקידן של רוחות הרפאים ברומן הוא כמו בטרגדיה היוונית.

 רוחות הרפאים משלבות פרטים היסטוריים מתוך העיתונות של אותה תקופה, היומנים של לינקולן, ספרי היסטוריה, לקטי מכתבים. היום כשמלחמת האזרחים שהתחוללה לפני שנים רבות ומעמדו של לינקולן מבוסס בדפי ההיסטוריה קשה להבין את התנגדות העם אז כלפיו. את הביקורת כלפי התנהלותו ואת הדרישה של העם לפיטוריו.

הספר מתמקד רבות בלינקולן האיש והאדם האנושי. לא לינקולן שאנו מעריכים ומעריצים. יש תיאור חיצוני מדויק, אפילו משעש במקצת על אוזניו הבולטות של לינקולן.

“מעולם לא ראיתי פנים מהורהרות יותר, מעולם לא ראיתי פנים מכובדת יותר רייס, תיאור של דייוויד לוק.”

לינקולן מוצג כאדם אנושי כאב הכואב את מות בנו הצעיר. “הרושם שנותר עימי הוא שראיתי לאו דווקא את נשיא ארצות הברית, אלא את האיש העצוב ביותר בעולם.”

מאבקי מלחמת האזרחים מתוארת דרך עיני המתים בבית הקברות. עלבונם של השחורים, ציטוטים מקוריים על הביקורת על התנהלותו של לינקולן במהלך המלחמה, אפילו מכנים אותו “אידיוט”, קוראים לו להתפטר. יש אף ביקורת על החינוך של לינקולן לילדיו. בעיקר על כך שבנו קודח בזמן שבחדר אחר מתנהלת מסיבה רבת משתתפים.

לינקולן  בספר הוא אב אנושי המבכה את מות בנו הצעיר, אינו מתעניין במלחמה שבה נמצאת ארצו. אנשים לבנים ושחורים נלחמים זה בזה בשנאה.

וילי הקטן נמצא בבארדו, כי הוא עדיין במצב ביניים של מעבר ממותו ללידתו בגוף חדש, אבל הבארדו המרכזי שמוצג בספר הוא של אברהם לינקולן, הוא נמצא במעבר בין אבלו בפרטי על מות בנו ובעיקר במעבר של האומה אותה הוא מנהיג. אמריקה נמצאת בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם, עדיין לא ברור מה יהיו תוצאות המלחמה, העם מפולג בדעתו על הנהגתו של לינקולן, לכן זה מצב הביניים שהספר מנסה לתאר כשמות הבן הוא מטאפורה לאירועים ההיסטוריים. רעיון מבריק להשתמש במות בנו כמטאפורה למלחמת האזרחים.

ספר שנון ומבריק בעל עלילה ייחודית. מאבקו של לינקולן לשרוד לאחר מות בנו הצעיר מהווה מטאפורה למלחמת האזרחים כשרוחות הרפאים משמשות בתפקיד של מקהלה יוונית.

רומן מיוחד ומעניין, עלילה בלתי שגרתית, מיוחדת ולעיתים משעשעת. רציתי לשמוע יותר את רוחו של וילי ושל לינקולן. השיחות של המתים הצחיקו אותי ,ריבוי הדמויות הקשה עלי בתחילת הקריאה, אך ברגע שקראתי ללא הבחנה מי מדבר, הספר הפך לקריא יותר ושנון.

ממליצה.

לינקולן בבארדו, ג’ורג’ סונדרס

מאנגלית, אמיר צוקרמן

הוצאת כתר 2018

בית הקברות פר לשז בפריס

שגית אמת – עשתה לנו את הבוקר. מפגש ספרותי אצלי בסלון עם שגית אמת, מחברת “ימים לראות”

ואוו, איזה בוקר מרתק, מעניין, מצחיק והכי הכי אמיתי.

את שגית אמת אני מכירה מימי נעוריה, היא היתה תלמידתי בשנה השנייה שלי כמורה בתיכון. כולם קראו לה שגית אמת, אף אחד לא אמר שגית, כאילו המילה אמת שזורה בה ואכן שגית היתה התלמידה הכי אמיתית, הכי נאמנה לעצמה וכך נשארה עד היום. את הספר “ימים לראות” של שגית אמת קראתי כספר לבן במסגרת הקוראים המשפיעים של ידיעות. יחד עם סופי הגיבורה גיששתי ברחובות העיר חולון, העיר שבה גדלתי. התרגשתי מהתאהבותה בשלומי וחרדתי לעתידם המשותף. במפגש סוף השנה של הקוראים המשפיעים נפגשתי עם שגית פגישה מרגשת אחרי שנים שלא ראיתיה. אז באותה שיחה שלה איתנו ידעתי שאדון בספרה בקבוצות מועדוני הקריאה שלי.

“יותר ממאור עיניו נחוץ לו לאדם שיראו אותו שיהיה שם מישהו בחוץ שיראה.”

במשפט הזה הפותח את עלילת הספר פתחה שגית אמת את המפגש במועדון הקריאה שלי. שגית סיפרה לנו מדוע בחרה בגיבורה עיוורת. שנים חייה שגית בתחושה שהאנשים אינם רואים אותה כשגית, אלא רק את הצד החיצוני שלה. לכן בחרה בדמות נערה עיוורת כגיבורת הרומן. לשם כך היתה צריכה  ללמוד ולהבין את עולמם של העיוורים והתנהלותם בעולם רואה. היא נסעה לבית חינוך עיוורים בירושלים, ישבה ימים בכיתות וראה את התנהלותם של הילדים. נפגשה עם שתי  נשים מיוחדות עיוורות מלידה ומהן למדה איך הן מזהות צבעים, כיצד הן נעות בתוך המרחב.

עוד הוסיפה שגית וגילתה לנו שבספר יש סממנים ביוגרפים מחייה. העיר חולון שבה גדלה תופסת מקום נכבד בעלילה, סבתה הביולוגית שמשה לה השראה לדמותה של ג’ניה. התמונות המשובצות הספר הן תמונות מקוריות שלה ושל סבתה. התרגשנו לגלות זאת.

שנים עבדה על ספרה, ערכה שינתה, מחקה והוסיפה.

שגית למדה משחק ושיחקה בהצגות ובסדרת טלוויזיה, אולם הרגישה שהמשחק אינו מדויק לה לכן פנתה לכתיבה ושם מצאה את מקומה. היא סיפרה לנו את דבריה תוך כדי המחשה והנפות ידיים וצחוק מדהים מתגלגל שכבש אותנו. לסיום סיפרה לנו באופן תיאטרלי אפיזודות מצחיקות מפגישתה עם דובי איכנוולד מנכ”ל הוצאת ידיעות ספרים. סיפרה שהיתה בטוחה שספרה לא יראה אור וודאי יועבר לגריסה, מה שלא קרה. להפך הוא זכה להרבה אור והרבה קוראים ראו אותו זמן רב ברשימת רבי המכר.

שעה וחצי היינו מרותקות ומהופנטות. למדנו ממנה על מקורות ההשראה שלה על האמת הפנימית שלה, על 5 שנים של כתיבה ומחיקה. אני מקוה שלספר הבא לא נצטרך לחכות 5 שנים.

תודה לך שגית על בוקר מרתק ומעניין, את הכי אמיתית, הכי כובשת והכי הכי תלמידה מוכשרת שלי. גאה בך.

היה היתה – ספרה המסקרן של יעל נאמן

“אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

“הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;”

 ח.נ.ביאליק

אחד הספרים המיוחדים והשונים שקראתי השנה. ספר שנותן חומר למחשבה על חיינו, מי אנחנו עבור הסביבה, כיצד הבית משפיע עלינו. כתיבה מסקרנת וכנה.

היה היתה, כך מתחילות כל האגדות, אבל חייה של פזית, סילביה (סילבי) פיין אינם חיים של נסיכה באגדות, להפך חייה שייכים לטרגדיה. פזית פיין נולדה ב1947 לאחר מלחמת העולם השנייה במחנה עקורים והגיעה לחולון, שם גדלה. לימים עברה לעיר הגדולה תל אביב והפכה להיות מתרגמת ועורכת.

יעל נאמן כותבת בתחילת הספר “פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה, וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה.”

למה לכתוב על מישהי שלא רצתה שידעו שהיא חיה?  כי כנראה פזית מאוד רצתה שיראו אותה, יקלפו את צחוקה הרועם ויגלו את נשמתה המיוסרת.

יעל נאמן עצמה לא ידעה מה הניע אותה לכתוב דווקא על פזית, כמה רגעים חטופים בפתח הדלת וצחוק מתגלגל שנחרט בראשה הביאו אותה לרצון להתחקות אחר אשה שרצתה למחוק עצמה. במשך עשר שנים אספה פרטי מידע, ליקטה זיכרונות מהאנשים שהכירו את פזית, והתוצאה שלפנינו היא ספר אחד ומיוחד, זה אינו ספר עלילתי, למרות שיעל התלבטה אם להשתמש בחומרים שלה ולכתוב סיפור בדיוני הנשען על עובדות. זהו ספר המזכיר סרטי תעודה שבהם אנשים מספרים על, מתארים תקופה ונותנים לקורא אפשרות הצצה.

הדקות הספורות שבהן יעל ראתה את פזית נחרטו בזיכרונה עד כדי רצון לגלות מיהי פזית. חברי הילדות של פזית מתארים אותה כדמות קוטבית, שנונה וחכמה, צוחקת ומצחיקה, אך טראגית בנשמתה. רואה את החיוב והצחוק שבחיים החיצונים, אך לא בעצמה.

בדיעבד מסתבר שפזית גדלה בבית לא קל. ילדה יחידה להורים ניצולי שואה, אמא חרדתית רדופת רוחות מלחמה פוחדת שבעלה לא ישוב הביתה ועומדת בחלון ומחכה לו. ילדה שגדלה לצד הורים שהיו חטיבה אחת ולה לא היה מקום ביניהם. הורים נוקשים, שלא הרשו לה לצאת, או להביא חברים הביתה, עקבו אחריה ואב שהיכה אותה. כל זה הוביל אותה לסבל והרס עצמי.

הספר “היה היתה” מספר לא רק על פזית. אלא על כל הדור ההוא,הדור שבא משם וניסה לשכוח והדור השני שחי ועליו עננה כבדה של מצפון וזיכרון. ופזית? הבית הפולני של ניצולי השואה חי בתוכה, לא יכלה לסבול שיהיה לה טוב. הצחוק המתגלגל שלה היה  כיסי והסתרה לחרדות ולעצב הפנימי.

פזית אהבה את החיים ופחדה מהם, רצתה קירבה לאנשים ורצתה להיות לבד, דמות קוטבית מעניינת, מסקרנת, חכמה ושנונה.

אבל זה לא רק ספר על פזית, או על נדור ההוא שבא משם. זה ספר על ייסורי הכתיבה ותהליך הכתיבה של הסופרת. תהיות על הבחירות שעשתה. יעל נאמן יכלה לכתוב על דמות בדיונית ,לשנות, להוסיף, אבל היא מחליטה להביא את הסיפור כמו סרט דוקומנטרי. ראיונות המובאים כלשונם ללא עריכה, סיפורים אישיים אמיתיים עד כי נדמה שהקורא יושב מול מסך קולנוע וצופה.

הבחירה לא לשים תמונות של פזית בספר היא אולי כדי להראות שכל אחד מאתנו הוא עולם מלא וגם אם לא נרצה להשאיר דבר מאחורינו תמיד יישאר משהו מאתנו.

פזית היא אנונימית ולא אנונימית עבורי.

על הספר המליצו לי בשבוע הספר, “את חייבת לקרוא אותו, לא תוכלי להניח אותו.” אמרו לי, וכך היה. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. הקריאה בעמודים הראשונים טלטלה אותי נפשית. העיר חולון, עיר ילדותי ונעורי צפה ועלתה מבין הדפים, הרחובות שבהם גדלה פזית הם רחובות מוכרים. פזית למדה באותו התיכון שבו למדתי ולימדתי במשך 32 שנים. אומנם היא מבוגרת ממני בעשר שנים, אך אני מכירה את בני המחזור שלה. בוגר מחזורה ישראל שטרן   ז”ל היה החלל הראשון שנפל ואני כתבתי וערכתי ספר לזכרו.(במסגרת הכתיבה נפגשתי עם חבריו לשכבה) ככל שהתקדמתי בקריאה נגלו לי פרטים על פזית, התברר שאביה היה מנהל חשבונות בחברת “החופר”, חברה קטנה שבה אבי עבד. לצערי אין לי את מי לשאול.

פזית לא רצתה להשאיר זכר מחייה והנה באו חבריה ולא מלאו צוואתה.

ספר התשוקות – סופרות לטינו -אמריקאיות כותבות ארוטיקה

סיפורים קצרים שהנושא במרכזי שלהם הוא תשוקה, תשוקה לחיים טובים, תשוקה לאהבה, תשוקה לקשר ותשוקה מינית ארוטית.

ואוו, איזה ספר. כן, כן הוא באמת ואוו. סמינר שלם אני יכולה לדבר על הסיפורים שבו.

אם אגיד לכם שקשה לי לכתוב על הספר תצטרכו להאמין לי ולרוץ לקרוא אותו בעצמכם על מנת להבין את הגודש שבו.

למה ואוו? מהרבה טעמים, הכריכה, אוסף הסיפורים, הנושא המשותף, התוכן והכתיבה הרעננה והאחרת. לא חושבת שיש עוד ספר שמקבץ את נושא התשוקה והארוטיקה בכזו צורה.

זה ספר שובר סטיגמות, למה? נשים כותבות ארוטיקה וכולן מכונסות בספר אחד. הארוטיקה אינה פורנוגרפיה, אלא תשוקה אבל לא תשוקה במובן הרגיל, אלא תשוקה שיש מאחוריה הרבה: הומור, לעג, שחרור, פסיכולוגיה.

ספר “ספר התשוקות” יצא בשלוש כריכות, אחת עדינה, שנייה נועזת מעט ושלישית נועזת ביותר. הכריכות המרהיבות והיפות העמידו אותי בפני בעיה, באיזו כריכה עלי לבחור, הכריכות הצבעוניות מפתות. ונדמה כי הכריכות הן המרמזות על תוכן הספר. הציורים העדינים והצבעוניים מפתים את הקורא ורומזים לו, בוא תקרא תכנס לגן העדן שבפנים. ואכן הסיפורים הם גן עדן, גן עדן של דמויות, צבעים, חושים, יופי, תשוקה, טעימה מהפרי האסור.

המין הוא תשוקה, אחת מהתכונות הבסיסיות של האדם שמניעות אותו (לפי פרויד) התשוקה הראשונית היא תשוקה גופנית, משיכה אל בן הזוג שמולך. רבות דובר על המשיכה המינית, על השוני בין אחד לשני בתשוקותיו, אינספור סגנונות, אינספור דרכים להביע את אהבת המיניות.

הספר שלפנינו הוא קובץ סיפורים של סופרות דרום אמריקאיות, רק מהכותרת “ספר התשוקות” אנו כבר נדרכים ומצפים לתשוקה יצרית לוהטת, כי הרי מדובר בדם חם של אמריקה הדרומית, בקצב סמבה מסחרר. הסיפורים אינם פונוגרפים והמין המתואר בהם אינו מין לשם הראייה. תיאורי המין הם תשוקה יוקדת שמשמת כתפאורה לנפש הגיבורים. המין והיצריות שבסיפורים הוא למעשה מעטה חיצוני לנבכי הנפש של הדמויות ולהבנת האירועים שהן חוות. באמצעות המין מתארות הסופרות חוויות אישיות ופנימיות של הגיבורים.

אוסף הסיפורים הוא אוסף של סגנונות תשוקה, למשל בסיפור “ניו אורדר”, הילדה הקטנה שחוותה לראשונה בגיל 8 תשוקה והרגישה את השינוי בגופה, מנסה לשחזר את אותו האירוע 20 שנה אחרי.

בסיפור אחר הבחורה לוקחת בהיחבא כסף מחברה לאחר קיום יחסים,

 “חוץ מזה, זה לא שאני לוקחת את כל מה שיש במגירה. אני לוקחת בדיוק את מה שאני צריכה, כמו שאתה לוקח את מה שאתה צריך ממני.”

ויש גם סיפורים על תשוקה שאבדה בין בני הזוג בגלל ימי השיגרה.

 ” אם אנחנו נשארים בבית, גם אז חצי גוף נותר בחוץ וגולש בחלונות האינטרנט, מסנג’ר, פייסבוק, סקייפ; כל הרשת החברתית המגוחכת הזאת של חברים מדומיינים ומאהבים שקריים. טווינו במו ידינו את המבוך שלנו כשכל מה שרציתי היה ללכוד אותך.”

אוסף סיפורים מגוון ומעניין, סיפורים קצביים ותוססים בדיוק כמו המקומות שבהם נכתבו, סיפורים חושניים וצבעוניים, עם הומור. סיפורים שבהם  לא רק תשוקה שבאה לידי מימוש, אלא גם פנטזיות, חלומות ,מחשבות, תשוקות אסורות.

יש סיפורים שסיומם הוא מעין פואנטה, המין משמש מטרה פסיכולוגית.

הסיפור הראשון “השערה” הוא אחד הסיפורים המיוחדים שקראתי, המילה “עפתי” עליו הכי מתאימה לתאר את מה שהרגשתי. סיפור שונה ממה שאנחנו רגילים לקרוא לחשוב, סיפור כן ואמיתי. השערה  בעיני סמל ליחסי המין ביניהם, משהו שתקוע, לא פה ולא שם, בגלל השערה יש לו רגשות אשמה. השערה באסלה היא כמו היחסים שלהם, שטים ונעלמים…

אחרי שתקראו את הסיפור הזה לא תרצו להניח את הספר.

ספר התשוקות, מבחר סופרות

תשע נשמות, 2018

קובץ דיגיטלי

העטיפות הנוספות של ספר התשוקות

אנשים נגעו בירח, כתבה אורית גידלי, איירה תמי בצלאלי. ספר ילדים שהוא גם למבוגרים

ספר ילדים מקסים ועדין ביופי הציורים שבו ובטקסט רגיש על הזיכרונות שאנו אוספים.

ילדיי גדולים, נכדים עדיין אין לי, שנים שלא קראתי ספרי ילדים ובכל זאת השתוקקתי לקרוא את הספר משני טעמים, האחד, שמו, והשני איוריה של תמי בצלאלי.

שתי מאיירות  ספרי ילדים עדיפות עלי, שתיים שהן שונות לחלוטין באיורים. שירה קורח, מוכשרת, יצירתית, צבעונית, מצחיקה ושנונה. ותמי בצלאלי  ( תמי לימדה את שירה בבצלאל). הציורים של תמי הם מונו כרום מלא בצבעים. אני יכולה שעות לשבת ולהסתכל על ציור שלה. להיכנס לתוך הקווים, לטייל בין גווני האפור ולנוע עם הדמיון על הגלגלים המצוירים ולהרגיש את אבני הדרך תחת מושב הכרכרה. הציורים של תמי מלאים, עמוסים בתובנות ובעיקר בחיים.

  הספר המקסים הזה מוגדר כספר ילדים אך, הוא בהחלט בהחלט גם למבוגרים.

כמו שאמרתי שם הספר, “אנשים נגעו בירח”, סיקרן אותי, הייתי ילדה בת עשר כשהאדם הראשון נחת על הירח, זוכרת את ההתרגשות בבית וההאזנה הצמודה לרדיו. חלום שהפך למציאות.

מאז המשפט “אדם נגע בירח” מלווה אותי במובן המטאפורי וגם במובן הפיסי.

אלטע זיכרונות קונה זיכרונות מאנשים שאינם זקוקים לזיכרון. יום אחד  פוגש האלטע זיכרונות באיש זקן שמוכן למכור להם את זיכרון אהבתו הראשונה הוא זוכר את שמה, רוז’י, קרעי הזיכרון אינם מאפשרים לו לזכור את חצאיתה, נעליה. רק את צמתה וריחה.

האלטע זיכרונות ובנו מרוצים מהרכישה.עכשיו יש בידם זיכרון טוב. מי שאינו מרוצה הוא הזקן שהבין כי שגה.

מה עשה? תקראו עם הילדים או הנכדים.

כשסיימתי לקרוא חשבתי לעצמי, זה אינו ספר ילדים רגיל, הנושא הוא נושא משמעותי, הזיכרונות שיאספו במהלך חיים ישפיעו עליהם. הכתיבה היא מאוד מינימליסטית ומוקפדת. כמו שתמי מציירת בקווים והרווח שבין הקווים מותיר מקום למחשבה, כך משפטי הספר, משאירים מקום רב להרהורים. מקום לשיחה בין המספר המבוגר לילד הקטן. כאילו נותנים לו מקום ואוויר להגיע לירח. לא להסביר הכל.

שאלתי את עצמי, על מה הייתי משוחחת עם הילד זה שהיה שומע אותי מקריאה?

על משמעות הזיכרון, חוויות הזיכרון, איזה זיכרונות הוא עצמו זוכר, איך הוא משפיע עלינו וכמה טוב לזכור זיכרונות טובים, כי הם מלווים אותנו תמיד. כמה חשוב לצבור זיכרונות משמעותיים. הייתי מתעכבת איתו על הציורים, ואפילו הייתי מרשה לו לצבוע ציור שנגע לליבו והכי אהב.

ספר מיוחד ומקסים ,שנותן מקום לדמיון של הילד והמבוגר, באמצעותו ניתן להסביר מה יוצר את הזיכרונות שלנו ומה עלינו לעשות עם החלומות ואיך להפוך זיכרונות כמנחמים.

ספר חכם בפשטותו, נוגע ללב בעדינותו.

אנשים נגעו בירח, כתבה אורית גידלי, איירה תמי בצלאלי

כנרת, זמורה ביתן, 2018