הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

מי אני


הנה אני כאן!

אני, רחל פארן או יותר נכון אותיות שמי הן שורש ר.ח.ל. כי כל אחד משנה ומשבש את שמי, רחלי, רוחל’ה, רייצ’ל, חל, רחל’ה ובעיקר כמעט תמיד קוראים לי חלי.

במשך 32 שנים לימדתי ספרות בתיכון שבו למדתי. בשנת 2012 פרשתי מההוראה. מאז אני מנחה קבוצות מועדוני קריאה, אני אוהבת את המפגשים עם אנשים אוהבי ספר.

בכיתה ב’ גילתה אמי שאיני יודעת לקרוא, לאחר שנרעשה, לימדה אותי בעצמה את הקריאה. אני זוכרת אותי יושבת על כיסא במטבח, אוחזת בחוברת האדומה של תמר פיש נחשון, רגליי אינן מגיעות לרצפה ומתנדנדות קדימה ואחורה לפי צלילי הקריאה: אָה, בָה, גָה ,דָה.

מהרגע שלמדתי לקרוא לא הפסקתי, קראתי בכל מצב, בבוקר לפני הלימודים, באפלולית הערב, כמעט בחושך, בטיולים, בתחנות אוטובוס, בכל תור שבו עמדתי. קראתי כל הזמן. עולם חדש ומופלא נפתח לי.

בתקופת ילדותי לא היו ספרים רבים וספריות כמעט ולא היו קימות. בקצה הרחוב שלנו בחולון, היתה (עד היום היא קיימת) חנות קטנה ובה מעט מדפי ספרים. “ספרי מדי” קראו לה, על שם מדי בעלת החנות, אשה יפה חרשת, אוהבת ילדים. החלפתי ספר כמעט כל יום, מהרגע שנטלתי את הספר שבחרתי, פתחתי אותו והתחלתי לקרוא בו תוך כדי הליכה, כשהגעתי לבניין מגוריי התיישבתי על הגדר והמשכתי לקרוא עד שסיימתי את הספר. יום אחד העזתי וחזרתי למדי על מנת לשאול ספר חדש, היא הסתכלה עלי ובקולה המיוחד אמרה לי : ” לא. אי אפשר שני ספרים ביום”. הבטתי בה בעיניים דומעות, והצעתי לה שאסדר את המדפים ובתמורה היא תרשה לי להחליף ספרים. וכך היה.

לא רק לקרוא ידעתי, גם לכתוב.

כילדה כתבתי המון, סיפורים, מחזות, ובגיל ההתבגרות שירי נערה מתבגרת. בכיתה ה’ סיפור שלי שודר ברדיו, בבגרותי סיפור שלי התפרסם בחוברת מאזנים. במגרה טמונים סיפורים רבים, כיוון שגזלו ממני כוחות נפשיים העברתי את יצירתי לציור ואני מספרת ציורים בצבע ומכחול.

תגובות בפייסבוק